מודעה אחת ועולם מלא

את רחובות העיר מילאו מודעות גדולות, בריסטולים זוהרים, מלאים בכתב יד ילדותי משהו ובו כתוב: 'אב בית עד לבית', תיקונים ועוד הרבה יותר. מספר טלפון בגדול ותקווה לפרנסה. עשרות בריסטולים זוהרים מילאו את דפנות לוחות הברזל באתרי הבנייה, על לוחות המודעות, בכניסה לקופ"ח, לתחנה המרכזית, בכל מקום.

התלבטתי האם להתקשר לברר מי האיש העומד מאחריי המודעות עם כתב היד הילדותי תמים משהו. תהיתי מי האיש המכנה עצמו אב הבית, מה גרם לו לכתוב את המודעה, המפוטר הוא או שמא בחל"ת, המאושר הוא או חרד ומודאג. מה היה מקצועו טרם שההפך לאב הבית עד הבית, האם יש לו רעיה, האם צעיר הוא או מבוגר. האם הוא אבא לילדים, מי כתב לו את המודעות, מודעה אחר מודעה בכתב יד תמים, עגול, ילדותי משהו. מדוע בחר בפרסום ושיווק על בריסטול זוהר ולא הדפיס מודעות בבית הדפוס, האם מישהו נענה למודעות, כל כך הרבה שאלות תהיות תעלומה.

יש קסם מיוחד במודעה התמימה הזו, הבריסטולים הזוהרים מקפצים לך מול העיניים, האותיות מרקדות, הכל כל כך אופטימי שמח ועליז, התוכן, חיפוש עבודה, הזמנה מקסימה להעסקת עובד שרוצה רק לעבוד, להשתכר בכבוד, ליהנות מיכולותיו וכישוריו המקצועיים. ואולי מדובר באדם שהמציאות הכלכלית בעידן הקורונה חייבה אותו לצעד הזה, לא הותירה לו ברירה והמודעות העליזות הן התקווה שנותרה לאיש האלמוני הזה. כל כך שמחתי במודעות ויותר שמחתי בכך שהן מככבות על הכתלים ומציצות מן החרכים כבר למעלה משבוע ומהעירייה לא הסירו אותם, לא הגישו תביעה נגדו על תליית שלטים. ביררתי מול העירייה.

אדם קם בבוקר ופתאום הוא 'אב בית עד הבית', אוסף את חייו, מפעיל כישוריו ומפרנס עצמו בכבוד. בכל יום כשאני עובר ברחובה של העיר והבריסטולים הזוהרים מחייכים אליי, ליבי מתרחב משמחה על האיש שבחר לעבוד קשה ולא להסתפק בתמורה ובסיוע שהמדינה בצוק העיתים מעניקה לו. בחר לא לכלות ימיו מול המסכים, לבזבז עצמו משאריות האחריות, לבחור בלהיות מהמקבל ולא להיות מהנותן, לשמור על כבודו. 'אב בית עד לבית', עוד מקצוע שהומצא במיוחד לימי המגיפה, עוד מקצוע שהוא צינור לחיים ופרי ידיו של העמל הנהנה מיגיע כפיו.

ימי המגיפה הם ימים בהם מטה לחמם של מאות אלפים נשבר, הם ההתרסקות הכלכלית המובילה לתחושות הנוראיות של שבר אישי, משפחתי, חברתי. הם החממה לדאגות, למחשבות, להרהורים, לפחדים מהלא נודע. ימי המגיפה משרטטים מחדש את גבולות החיים של הנפש, מתעתעים ברוח האדם שהתחלפה בין לילה, ימי המגיפה קשים הם כקריעת ים סוף למי שבוחר להישאר במצבו המשתנה, אך נדמה לי ש'אב הבית עד הבית' לימד אותי פרק בהלכות חיים. אפשר גם אחרת, אפשר לנער את הייאוש, לסלק את החרדה, לעמוד עם מקדחה רוטטת מול הדיכאון ולנסות לקיים שגרת חיים, אולי פחות נוחה, פחות נעימה, יותר קשה, יותר מורכבת ומאתגרת, אך לחיות מעמל כפייך בשמירה על חיוניותך. אין דבר מאושר מזה, אין תחושה עילאית מזו.

ימי המגיפה מעניקים תובנות רבות, שונות ומשונות לחיים, האלמוני עם הבריסטולים הזוהרים המפצים ברחובה של עיר תרם את תובנתו למאבק במגיפה, 'אב הבית עד הבית'.