הנדיב בן זמננו

את שלדון אדלסון ז"ל פגשתי בכמה הזדמנויות, כמו בטקס הנחת אבן הפינה לבית הספר לרפואה באוניברסיטת אריאל, ולפני שנה בדיוק, בפעם האחרונה, בכנס הבינלאומי לזיכרון השואה שערך יד ושם בהשתתפות מנהיגי תבל.

לנגד עיני ראיתי תמיד אדם מאופק, מטופח, מבטו חם, אושר של סיפוק ניבע מעיניו החמות. כולם רצו את קירבתו, והוא בחוכמתו ידע את מי לקרב ואת מי לא, למי להיענות ולמי לא.

מיליארדר יהודי, אוהב עמו, שסייע בהונו למפעלי ענק בארץ ישראל, בעיקר בכל מה שקשור לחינוך ולקידמה. ויעידו - אוניברסיטת אריאל מצד אחד, יד ושם מצד שני, ואלה רק שתי דוגמאות.

עתיד ועבר, שואה ותקומה, היו בראש מעייניו של איש העסקים העולמי הזה.
היו"ר היוצא של יד ושם, אבנר שלו, כתב, כי לאדלסון "הייתה תרומה סגולית לעם היהודי ולהנחלת זיכרון השואה". ואכן הודות לו בית-הספר של יד ושם ללימוד השואה והאנטישמיות, מצליח כל כך בהוראת הנושא הכאוב הזה לאלפי מורים ותלמידים מהארץ והעולם, בימים שהאנטישמיות מרימה ראש בעולם.

ידו רבה הייתה לו בהרבה מפעלי חינוך ותרבות בישראל, לרובם תרם בצניעות, מתוך דאגה לביטחון המדינה ועתידה.

פועלו של אדלסון לחיזוק הקשר של עם ישראל לארץ-ישראל הוא כמובן לצנינים בעיני הפוסט-ציונים בקרבנו ובראשם עיתון ההארץ, שמיהר לפרסם מאמר שיטנה נגדו, במסווה של ביקורת "טלוויזיה".

בעל הטור כתב בהתרסה שאדלסון, שהקים את העיתון ישראל היום, "נטל לעצמו זכות לעצב חיי מיליונים למרות שאינו חי כאן". כאילו שהארץ אינו מוחזק חלקית בבעלות זרה, ולא יהודית, ואינו משמש שופר להלכי רוח הרסניים, מסוכנים, שמעודדים את אויבי ישראל.

אדלסון גילם באישיותו ובנדיבותו את היפוכם של אלה בתוכנו שרואים סביב רק רע, חסרי אמונה, מצדיקי האויב, שמפזרים רק רוע ותבוסתנות.

אינני מתפלא ששלדון אדלסון הוא לצנינים בעיני עורכי הארץ ועוכרי הארץ, כי הנדיב החם הזה לא הירבה לדבר, הוא הירבה לעשות. למען העם היהודי ולמען המדינה היהודית. במפעלותיו ינון זיכרו לעד.