מהי שירה

אָמָּנִים חַסְרֵי בּוּשָׁה
חוֹשְׂפִים עַצְמָם, כְּאֵבֵיהֶם, רִגְשׁוֹתֵיהֶם וּתְשׁוּקוֹתֵיהֶם.
אָמָּנִים חַסְרֵי רַחֲמִים
עַל עַצְמָם
עָלֵינוּ
מְחַטְּטִים בִּקְרָבַיִם
מְדַמְּמִים כְּאֵב
וְאוֹתוֹ הֵם פּוֹרְשִׁים לְעֵינֵינוּ
בְּדוּכְנֵי הַשּׁוּק
בְּכִכְּרוֹת הָעִיר
עָטוּף יָפֶה (ציפורה בראבי)

מהי שירה? למה הם כותבים אותה? יש משוררים הבוחנים עצמם ומביאים את מסקנותיהם בשירה, בטקסט ערוך יפה. הנה לקט שאספתי והתחבר לי לפאזל מושלם:

המשוררת יערה בן דוד - קטע קצרצר מתוך המסה המרתקת שלה המופיעה בסוף ספרה "לובשת בגד הפוך":

"שירה מושכת להתחבר לנשימותיה ולאסוציאציות שלה, ויעודה לב הקורא. לא מעבר לכך. ובכל זאת, היא יכולה להיות גם נקודה ארכימדית חשובה. היא אמצעי של הֲכָלָה, של חיבור ושמירה על איזון עדין בקיום האנושי: בין רגש לרציו, בין שפיות לטירוף. היא לוכדת רגעים של אושר ועונג, וגם רגעים של החמצה וחרדה. היא יכולה לטלטל ולהיות פֶּה לתחושות של אחרים, וגם להיות מפלט של נחמה מאוזלת יד ומהתמודדות סיזיפית עם החיים" (עמ' 201).

וכיצד נכתב שיר? יערה בן דוד בספרה "לובשת בגד הפוך":

מַה שֶׁגָּזְרָה דּוֹדָתִי וְתָפְרָה וְהִנִּיחָה בָּאָרוֹן
הָיָה לְסִפּוּרֵי בַּדִּים
אוֹתָם אֲנִי גּוֹזֶרֶת עַכְשָׁו וּמַדְבִּיקָה,
וּבוֹרֵאת מֵהֶם עוֹלָם (עמ' 132).

"נָגַסְתִּי תַּפּוּחַ אָדֹם. הָרִיתִי שִׁיר סָהוּר מִבְּדִידוּת הַמִּדְבָּר" (עמ' 178).

מהי שירה על-פי טובי סופר - הֶעָרָה בְּעִנְיַן כְּתִיבַת שִׁירָה / טובי סופר - מתוך ספרו האחרון "רפסודה":

אֲנִי קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים רַאֲיוֹנוֹת עִם מְשׁוֹרְרִים. רַבִּים מֵהֶם מַסְבִּירִים לַקּוֹרְאִים כִּי בְּשָׁעוֹת קְבוּעוֹת הֵם יוֹשְׁבִים לִכְתֹּב. הֵם כּוֹתְבִים, וִיהִי מָה. כִּי בַּעֲבוּרָם כְּתִיבָה הִיא סוּג שֶׁל עֲבוֹדָה. בִּרְשׁוּתְכֶם, אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהָעִיר כִּי בְּסִמְטָתִי הַצָּרָה אֵין שָׁעוֹת לַשִּׁירָה, וְלַשִּׁירָה אֵין סֵדֶר יוֹם יָדוּעַ מֵרֹאשׁ. הִיא סוּג שֶׁל נְבִיחַת כֶּלֶב אוֹ צִיּוּץ צִפּוֹר אוֹ פַּרְפַּר בִּמְעוֹפוֹ אוֹ צְפִירָה שֶׁל נַהָג מְיֹאָשׁ תָּקוּעַ בִּפְקָק. מַשֶּׁהוּ כָּזֶה".

ומיהו המשורר? טובי סופר מזמין אותנו להתבונן בדמותו:

"התבוננות במשורר"

אֲנִי בּוֹחֵן אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הַנַּעֲרָץ עֲלֵי
וּמְגַלֶּה לְחֶרְדָתִי שֶׁהוּא בֶּן תְּמוּתָה
אֵיךְ לֹא יָדַעְתִּי שֶׁהוּא דּוֹפֵק שָׁוַארְמָה בַּצָּהֳרַיִם
שֶׁהוּא מְבַלֶּה בַּשֵּׁרוּתִים
שֶׁהוּא אוֹהֵב נָשִׁים כְּמוֹ עֶגְלוֹן,
שֶׁכַּפּוֹת יָדָיו מַסְגִּירוֹת אֶת גִּילוֹ
וְשֶׁאֵין מַמָּשׁ בְּתַדְמִיתוֹ הַתְּלוּשָׁה:
רַגְלָיו נְטוּעוֹת בַּקַּרְקַע,
הוּא יוֹדֵעַ מִי נֶגֶד מִי,
וְהִלּוּכוֹ בָּעוֹלָם - כְּעַל לוּחַ שַׁחְמָט.
וּלְכַמָּה כְּסִילוּת נִדְרַשְׁתִּי
כְּדֵי לְהַאֲמִין כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ
שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם" (רפסודה, ע' 53)

ומהו שיר? לאה צבי דובז'ינסקי כותבת:

שִׁיר
הוא אֶבֶן כְּבֵדָה
הַיּוֹשֶׁבֶת מֵעַל לִבְּךָ
וּכְשֶׁהוּא נוֹטֵשׁ אוֹתְךָ
וָקַד קִדָּה בְּגַאֲוָה סְמוּיָה
אַתָּה חָשׁ בַּתַּעְתּוּעַ כְּאִלּוּ אֶבֶן נגולה מִלִּבְּךָ
טָעוּת בְּיָדֶיךָ
הָאֶבֶן מִתְנַפֶּצֶת לִרְסִיסֵי אֲבָנִים
וּמִשְׁקָלָהּ הַסְּגֻלִּי
נוֹתַר בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיָה

אז למה היא ממשיכה לכתוב שירים?

אֶת הַשִּׁירִים
אֵינִי כּוֹתֶבֶת
זֹאת רַק הַיָּד הַמְּקַבֶּלֶת
פְּקֻדָּה בְּאֹפֶן לֹא נָהִיר
וּלְעִתִּים בִּלְתִּי זָהִיר
וְהַיָּדִים יְדֵי לֵאָה
לֵאוּת, דּוֹאֲבוֹת
מַתְקִינוֹת אוֹתִיּוֹת
בּוֹחֲשׁוֹת, מַמְתִּינוֹת לִתְפִיחָה,
לִפְנֵי כְּנִיסָתָן לַכִּירָה, אוּלַי הַפַּעַם
יִתְרַקֵּם מַשֶּׁהוּ
בַּעַל טַעַם ("סדקים דקים", לאה צבי דובז'ינסקי, ע' 34).

אז מה הוא באמת העניין עם שירה? זהו דיבור בכתיבה, צורה של קשב, על-פי אפרת מישורי.
וכך כתבה לי אפרת מישורי: "דיבור הוא צורה של קשב", יכול להבהיר לך המון. כשאני עושה פעולה בשפה, קרי: מדברת, אני בעצם מקשיבה לאחר. הדיבור שלי מכיל את הזולת, הזולת רואה את עצמו בדיבור שלי על עצמי. ברגע שאני מעבירה את תמונות הרגש שלי לשפה (שהיא כללית).

ככל שאהיה יותר סובייקטיבית כך אתן תוקף אובייקטיבי שמעבר לעצמי. זו מהותו של מדיום בעצם. הדיבור שלי אינו בשבילי, הוא מקשיב לאחר". ובאמת כך אני מרגישה בקריאת שירים. וזה עניין השיר "הנוגע" שהוא מדבר אותנו, מקשיב לנו. נוגע במשהו עמוק שבנו.

ולפעמים השיר הוא אובססיה..

אפרת מישורי/ מתוך ספרה "טינקרבל":
..
בָּא קוֹל וּמַצְהִיר: אֲנִי כָּאן
בָּא עוֹד קוֹל וּמַצְהִיר: אֲנִי כָּאן
אֲנִי מַקְשִׁיבָה וְרוֹשֶׁמֶת.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה וְרוֹשֶׁמֶת
דִּבּוּר הוּא צוּרָה שֶׁל קֶשֶׁב.
סֵפֶר הוּא אֹזֶן הֲפוּכָה.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה וְרוֹשֶׁמֶת.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה וְרוֹשֶׁמֶת:..

עֲלִילוֹת חַיִּים שֶׁהִתְנַדְּפוּ,
סִכּוּמֵי בֵּינַיִם סוֹפִיִּים.

אֲנִי מַקְשִׁיבָה וְרוֹשֶׁמֶת.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה וְרוֹשֶׁמֶת: