מילת כאב <br>

הקיטוב והשסע המתרחב והמתעצם בחברה הישראלית יישאר גם אחרי שמגיפת הקורונה תהיה לחלק בלתי נפרד מחיי בני האדם בארץ ובעולם.

מיטב הרופאים לנפש ולנסתר כבר עמלים על חיפוש וניסיון מציאת חיסון שיפעל לאיחוי הקרעים, להגלדת הצלקות, לריפוי מגפת התיעוב, האיבה והשנאה לבניית מכנה משותף רחב שיאפשר לחיות ביחד זה לצד זה. התמונות הקשות של הקומץ הגדול בחברה החרדית המבאיש את ריח החרדים כולם, לצד ההדהוד האובססיבי על-ידי חלק ניכר מהתקשורת ובעלי אינטרסים מובהקים, כולל סוכני שנאה לחברה החרדית מקדמא דנא יצרו את בור המיאוס והתיעוב אשר רק הולך ומתרחב.

התוצאות ההרסניות של ההקצנה כבר באות לידי ביטוי בשטח. הגשרים על המים הסוערים בחברה הישראלית שנבנו בעמל רב וביגיעה מרובה קורסים בזה אחר זה, הגשר המרכזי המכונה 'המכנה המשותף' עדיין איתן אך גם בו נבקעים סדקים מסוכנים.

בדוגמה למציאות המתהווה, שיתף אותי ראש צוות מוהלים ותיק, מקצועי, מוערך ומוכר באזור העמק והגליל בתחושות הטורדות מנוחתו. המוהל סיפר בחיוך מריר כי אינו יודע אם באחרונה פחתו הלידות בעם ישראל עד כדי לידות בודדות. "אני שמלתי שלושה ארבעה תינוקות ביום, כן ירבו, נותר ללא תעסוקה. בשל ימי המגיפה, התאמנו עצמנו לעריכת ברית המילה על-פי כל הכללים המחמירים ביותר ולפי ההנחיות משרד הבריאות, אלא שבחודשים האחרונים, כאמור, כמעט ולא הוזמנתי לערוך ברית מילה.

ביררתי עם חבריי המוהלים בעמק ובגליל ולחרדתי התחוור לנו כי זהו המצב אצל רוב המוהלים, פה ושם עדיין מזמינים אותנו לערוך את המילה אבל ההזמנות ירדו באופן מפתיע. התינוקות ממשיכים להיוולד בשעה טובה אלא שההסבר שקיבלתי לתדהמתי ממספר מוהלים היה שהאזרחים מעדיפים שברית המילה תבוצע על-ידי רופא ולא על-ידי מוהלים מאחר שהמוהלים חרדים והם שונאים את המדינה, שורפים אוטובוסים, מכנים שוטרים נאצים ובעיקר מפיצים את מגיפת הקורונה". חברי המוהל נדם, הייתכן?

ימי המחלוקת, השנאה והתיעוב משרתים קהילות, מגזרים, פוליטיקאים, ערכים ואמונות. הם אינם חדשים בחברה הישראלית. בכל פעם המגזר מתחלף, פעם ערבים, פעם ימניים, פעם מתנחלים, פעם שמאלנים, פעם מסתננים, תמיד יהיה משהו לשנוא מישהו לתעב.

הסכנה הגדולה הניצבת לפתחה של החברה הישראלית בימים אלה היא לא מאבק עגלתו של מי מלאה יותר או משאו של מי מצחין יותר, הסכנה היא בהתפוררות האיטית, השיטתית, התפוררות שהיא בבחינת אבנים שחקו מים. עוד טיפת ארס, עוד לוג רעל עוד קמצוץ בואש והמכנה המשותף נחלש, נסדק.

הזמן המרפא הוא היכולת של המרכז להכריע את המציאות העגומה, לטוות חוטים של הצצה בעין טובה שוב אלה באלה, להתחבר אט אט בלי רעשי הרקע הטורדניים תוך התעלמות מהשוליים הקיצוניים, להתקרב צעד אחר צעד בלי לדרוך אחד על השני. בעיקר להאמין שאפשר עוד לתקן גם אם הימים קשים הם.