שוליים, גדעון סער, המחאה, העריקים הסמויים

גדעון סער הכשיל את עצמו במערכת בחירות שגויה. הייתה סתירה מהותית בין אמירתו המהדהדת שלא יכהן תחת בנימין נתניהו לבין התעלמותו מהעצמת הנושא כאשר נקרתה לפניו ההזדמנות. בעצם, בלשון רבים.

אך משגה מקצועי זה אינו מבטל את התודה שחייב לו הציבור על שהטיל עצמו על גדר התיל. אלמלא צעדו העצמאי ספק אם תוצאות הבחירות היו מרחיקות את בנימין נתניהו מכוונותיו המסוכנות והמכוערות להיחלץ ממשפטו. סער ראוי לתודת האומה בנדון.

אך ההכרעה רחוקה וביבי מסוגל לתמרן ולתכסס ולהביא ח"כים ממפלגות יריבות למעשי זנות פוליטית, כפי שטבע שמעון מזרחי את מטבע הלשון: "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר". זו גם הזדמנות להודות לאמיר השכל ולאסף אגמון ולרונית ארנפרוינד ששילמו מחיר כה יקר על חלקם במחאה, וזכותם להחליט על פירוק המאהל בבלפור, ירושלים. אך אסור להתפרק מן הכלים ומן הנכסים.

ביבי שולט עדיין בממשלה. יריב לוין בכנסת. קרנפיהם מתרבים בפוליטיקה ובתקשורת. המחאה זכתה להצלחה אדירה. היא עלולה להישחק נוכח העריקים שאנשי ביבי מחפשים כבר ב"ימינה" וב"ישראל ביתנו" וב"תקווה חדשה".

קראתי עתה שאור-לי ברלב לא עצרה את פעילותה. היא מוסיפה ללחום. זו גם חובת כולנו.
אין חופשות. לא הולכים הביתה לששי-שבת (מטאפורי). סגר. היריבים אורבים עדיין לדמוקרטיה.