בחיל היבשה אין מפיקי לקחים

הרובה והטנק הישראלי, כמו גם הג'יפ והרק"ם יוצרו בארץ ואילו המטוס, הסטי"ל והצוללות בחו"ל וזה משליך על רמת ההכשרות.

מטוס להטיס לומדים בחו"ל, גם חומר הלימוד מתורגם. רמת הלוחם, המפקד והקצין הבכיר חייבת להיות גבוהה שאחרת עצם ההתעסקות בכלי: מטוס או צוללת, ללא הבנה מושלמת בהנעתו, יכולה לגרום לאסון, אסון המוני ואפילו למפעילו וצוותו.

חיל רגלים התנהל בעבר עם נשק מקומי, ואפילו היה זה תוצרת חוץ, לא הייתה חובה לשלוח את החיילים להשתלם בארה"ב, באנגליה, בצרפת או בגרמניה בכדי לירות באקדח קרבין או אקדח מאוזר ואפילו הטנק של היום הוא מקומי, אבל התרבות נשמרת. לא מתחקרים עמוק מדי על-מנת שלא להעליב את הקצונה הבכירה שיתכן שאינה יודעת, לא מוכשרת מספיק, לא אמינה ובעלת רמה נמוכה, לעיתים ממוצע דפ"ר נמוך ממוצע דפ"ר פקודיהם.

מטוס או צוללת הם כלים מתוחכמים. ידיעה כיצד להפעילם: להמריא או לצלול הינה רק הבסיס לכישורים הנדרשים. ההמשך מחייב התמזגות עם הכלי על-מנת להפוך למכונה לוחמת, גם באוויר וגם בים.

התרבות שרוכשים בח"א ובחיל-הים, מחו"ל, הינה מה שעושה את ההבדל בנוסף לתרבות ההכשרה רבת השנים: 5 שנים לטייס עד שהופך מבצעי בנוסף ל-3 שנות לימוד הכוללים מתמטיקה ופיסיקה (לא לימדו את הטייסים של פעם מהקיבוצים), ו-10 שנים למפקד ספינה.