שורדים אחרונים

"אני הוא השורד האחרון אז תסתכלו לי בעיניים/ האחרון שעוד מעיד בגוף ראשון וגם זוכר כל פרט" - כתב יואב גינאי ביום השואה הקודם, וביום השואה הזה הוציא ארקדי דוכין את גרסתו המולחנת לשיר.

הדברים נכונים, כמובן, לגבי השואה, אך גם לגבי מלחמת הקוממיות, פעולות התגמול ואפילו מלחמת סיני. ובייחוד לגבי המלחמה בכובש הבריטי, שהביאה לעצמאות ישראל. אחרוני הלוחמים במלחמת הקוממיות עדיין עמנו, והם בשנות התשעים לחייהם, ולא כולם טרחו לתעד את מעשיהם.

כיצד נזכור בלי עדים את המאבק לעצמאות ישראל מאז תחילת הכיבוש הבריטי ואת שיאו לקראת מלחמת הקוממיות, את העליות ואת ההתנחלות ברחבי ארץ ישראל בשתי גדות הירדן עד קום המדינה?! האם הממסד נערך לכך, או, שכמו תמיד, נעמוד נדהמים בפני שוקת שבורה?

בתחומים שאני קרוב אליהם, אני נדהם חדשים לבקרים מהיעלמות העדים (ומסמכים רבים). חלק מכך - באשמתנו. למשל, סיפור משפחתי התחיל לעניין אותי רק אחרי מות אבי. כנער, תיעבתי את העלאת הזיכרונות מעיירת הולדת משפחתי בדרום-מזרח פולין. למזלי הגדול, נותרו כמה עדים, שהספקתי לראיין (וביניהם הח"כ לשעבר משה ורטמן ע"ה, אחד מקרוביי), ועדיין נותרו בתולדות משפחתי חורים רבים, שאין לי מושג איך לסותמם.

בתחום מחקריי על מלחמת העצמאות נגד הבריטים ועל מלחמת הקוממיות חסרות הרבה עדויות - יותר מדי - ויש חטיבות, שלא טרחו לתעד את עצמן (כמו חטיבה 4 "קרייתי", חטיבה 9 "עודד", חטיבה 10 "הראל" וחטיבה 12 "הנגב"). התיעוד הקיים נעשה, בעיקר, לצורכי יחסי ציבור, ומסתיר הרבה עניינים. היו כמה מאמצים לעשות זאת, ובעיניי הבולט מביניהם (דווקא משום שנעשה בידי חוקר, שאינו קשור לממסד, ואינו ממומן על-ידיו) הוא של ד"ר אורי מילשטיין, ידידי, שהוציא בימים האחרונים את הכרך התשיעי של ספרו, "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", המתאר את מהלכה של המלחמה.

בלי עדים ועם מסמכים, החסרים בארכיונים, כיוון שנלקחו "בהשאלה" על-ידי חוקרים, וצונזרו בידי בעלי-דבר, לא יוכלו לכתוב היסטוריה של השואה, של הקמת המדינה ושל מלחמותינו; וייאלצו להישען על מקור מפוקפק כמו העיתונות (שכידוע, רובה היה פוליטי, עד סוף שנות השמונים), או על צ'יזבאטים, שצונזרו בידי פוליטרוקים.

למה?!

את הרקע התרבותי למחדלים במלחמת יום הכיפורים זרעו העיתונות הישראלית וכותבי אלבומי הניצחון, שהתרברבו בניצחום, והתעלמו מכשלים במלחמת ששת הימים, או העלימו אותם, כדי לקדם מפקדים, שחפצו ביקרם. (גם) את הלקח הזה לא למדנו; ועדיין ממשיכה מערכת הביטחון להתרברב בהישגים - למשל, במאבק נגד אירן.

איני מצליח להבין למה טובה ההתרברבות, שמזכיר לי שיר ותיק, ששר יוסי בנאי בתחילת שנות השבעים - "חצוצרת התהילה", שכתב ז'ורז' ברסאנס, ותרגם נסים אלוני. וזה הפזמון החוזר בשיר: "כן יש לה / יש לה פה גדול / לחצוצרת התהילה".

מים עכורים

בעוד חברת התרופות פייזר, יצרנית החיסון נגד נגיף הקורונה, הודיעה, שכנראה, ניזקק לחיסון נוסף בעוד כשנה, ולא כל אזרחי ישראל חוסנו נגד הווירוס - משחק בני גנץ, ראש הממשלה החליפי, בהורדת ידיים על חשבון אזרחי המדינה, ואינו מאשר את התקציב לרכישת עוד חיסונים מחברת פייזר.

איני מופתע, כיוון שמתחילת המגיפה, לפני יותר משנה, הפכה COVID-19 לכלי במאבק הפוליטי, לדיג במים עכורים ולקישוש קולות לקראת הבחירות.

327.9 מיליון

לו טעה דוד בן-גוריון חמורות, וקיבל את עצת המומחים לדמוגרפיה, הוא לא היה מכריז על הקמת המדינה. אלא שהוא ידע, שגדולי הדמוגרפים דאז (כמו רבים מהפרופסורים אז באוניברסיטה העברית בירושלים מתנגדים להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל מסיבות שונות, ובעיקר, כיוון שנהו אחרי רעיונות ההבל של תנועת "ברית שלום". קשה להגיד, שהאקדמיה הישראלית התנערה מגישה זו. אדרבה.

לקראת יום העצמאות הודיע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כי במדינת ישראל חיים 9.327 מיליוני תושבים, וכ-74 אחוזים (6.894 מיליונים) מהם יהודים. כן ירבו, ויעצמו. חזונם המעוות של אנשי "ברית שלום" הופרך לחלוטין, למרות שיש בקרבנו לא מעטים, שמנסים להגשימו. בלט בהם באחרונה אלון שוסטר, השר הכושל לחקלאות, שהציע להגביל את הילודה במדינה.

אני מקווה, שלשוסטר לא תהיה אפשרות להשפיע על מדיניותה של מדינת ישראל, למרות שהגבלת ילודה, כמו השבחת גזע, הנה רעיון ותיק של הפרוגרסיווים. אזכיר רק את מה שכתב דיוויד פ' גולדמן ("שפנגלר") בספרו, "ציוויליזציות גוועות" (סלע מאיר, 2012): ציוויליזציות, שיש בהן רצון להתקיים (חיוניוּת) מתרבות; ואילו ציוויליזציות גוועות נמוגות עקב חוסר/מיעוט ילודה.

גוררים רגליים

איציק סעידיאן - הלום-קרב ונכה צה"ל, שהצית את עצמו בפתח משרדי אגף השיקום בפתח-תקווה - הפנה את הזרקור לביזיון אדיר, שנקרא אגף השיקום במשרד הביטחון. מי שאינם נקלעים להוותם למטריית הטיפול של האגף, אינם יודעים עד כמה מסואבת הביצה ועמוקה. זו ביצת-עד, שצימח משרד הביטחון, ומלמדת על זלזול יסודי בנכי צה"ל.

דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפורסם יום-יומיים לפני שסעידיאן הצית את עצמו, מלמד, כי התנהלות אגף השיקום בעייתית; וכנראה, מתאמץ להסתיר מהציבור עובדה זו. זאת, למרות שייעודו, לפי משרד הביטחון - "אגף שיקום נכים במשרד הביטחון הינו הגוף הממלכתי האחראי על שיקומם של נכי צה"ל וכוחות הביטחון. האגף מבטא את הכבוד, ההוקרה והמחויבות של מדינת ישראל כלפי הנכים שנפצעו או נפגעו במסגרת שירותם בצה"ל, או במסגרות ביטחוניות אחרות, כפי שמוגדר בחוק".

במהלך השנים נחשפתי לטענות קשות של נכי צה"ל, של הורים שכולים ושל אלמנות צה"ל כלפי אגף השיקום, שגדל בהתמדה, וכיום הופרד לשני אגפים שונים: האחד, אגף משפחות, הנצחה ומורשת, והאחר, אגף שיקום נכים, שסיסמתו, "מקום לגאווה"; והוא היעד לתלונות רבות שנים רבות.

כנכה, שעבר הרבה ועדות (לא באגף השיקום), אני מודע לביזוי כבוד האדם וכבוד מקצוע הרפואה בידי חברי ועדות, שמוכנים לעשות ככל מאודם, כדי שהנכה לא יקבל את המגיע לו. לפי דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, זה מה שנעשה בלי כחל ושרק באגף השיקום.

התלונות על האגף אינן חדשות, ושרי הביטחון לדורותיהם לא עשו דבר לנכש את העשבים השוטים ממנו. לפני יותר משנה הציע ח"כ לשעבר ואלוף (מיל') אייל בן-ראובן הצעה מפורטת לרפורמה באגף, שגיבשה ועדת מומחים בראשותו; והיא הצטרפה לאלפי ניירות, שתויקו, ונשכחו.

באמצע ינואר דנה ועדת-המשנה של ועדת הכנסת לעבודה ולרווחה לעניין הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב בצורך למינוי קבוע לראש האגף לשיקום לאחר שתא"ל (מיל') חזי משיטה עזב את התפקיד, וממלא-מקומו אמר, שלא יוכל להמשיך. כמה ח"כים הציעו בתגובה למנות את בן-ראובן לראש האגף.

עתה - לאחר מעשהןו של סעידיאן וכהמשך ליחס המתנכר לנכי צה"ל, מינה בני גנץ, שר הביטחון, את זיו שילון לעמוד בראש ועדה, שתבדוק מה קורה באגף. כלומר, כהרגלו של משרד הביטחון, הבעיה נדחתה עד שתישכח, ותרד מסדר-היום; או, כפי שאומר ארגון נכי צה"ל - השר גנץ עוסק ביחסי ציבור ולא בתיקון המעוות באגף השיקום. "אנו דורשים מהשר גנץ וממשרד הביטחון", קרא ארגון נכי צה"ל, "להפסיק לבזבז זמן יקר וליישם מיד את מסקנות דוח בן-ראובן במלואן לפני שעוד אסונות יקרו. הדם הבא שיישפך עקב מריחת הזמן יהיה על ידיהם של גנץ ומנכ"ל משרדו, אמיר אשל.