ישראל דורשת מאזרח ערבי להכיר בציונות <br>

הציונות היא האידיאולוגיה הלאומית הרשמית של מדינת ישראל. לקביעה זו מצטרפת תפיסה הרווחת בישראל, לפיה האידיאולוגיה הלאומית והקיום של המדינה ושל החברה חד הם.

ישראל אימצה את הדגם הלאומי אזרחי, לפיו קיום של מדינה כמסגרת חוקתית מחייב את ההזדהות עם האומה. האם אין מקום לבחון את האפשרות להתיר את הקשר בין המדינה ובין הלאומיות בישראל ובכך לתקן את הדמוקרטיה בישראל, בה חיים מיעוטים לאומיים?

המושג מדינת לאום למעשה מתעלם מקבוצת מיעוט לאומית אחת לפחות. המדינה כיום, באמצעות זרועות הממשל והרוב הפרלמנטרי, מתאמצת לדחוס, לדחוק ואף להשכיח שלל זהויות אחרות ושונות. כך אנו מגיעים לשאלות ולתהיות לנוכח גילויים של מאבק על הגדרת הזהות של הקהילות, של קבוצות אתנו-לאומיות או של קבוצות אתנו-לאומיות-דתיות. הטלת השררה מלווה בהעמקת מחיצות והגברת האיבה.

ארגון האומות המאוחדות מאתר בעולם כ-5,000 קבוצות אתניות המתפלגות בין כ-200 מדינות. בשני שלישים של המדינות קיימת קבוצת מיעוט לאומית אחת לפחות, ובה יותר מעשרה אחוזים של האוכלוסייה.¹ במדינת ישראל נמצאים בתחומיה לא עשרה אחוזים, אלא עשרים אחוזים של בני מיעוט לאומי פלשתיני, הם הגרעין העיקרי של אוכלוסייה, המוגדרת כמיעוט לאומי שאינו יהודי.

נשאלת השאלה, אם הציונות כאידיאולוגיה רשמית של מדינת ישראל יכולה לחייב את המיעוט, האם היא אינה יוצרת התנגדות ומעמיקה שסע בינה ובין אזרח שהוא בן למיעוט לאומי, אזרח השומר בנאמנות על החוקים האזרחיים.

לו הייתי פוגש היום את זקני עין-זייתון שעל יד צפת אחרי שקראתי את ספרה של נתיבה בן יהודה, מבעד לעבותות, עמ' 243-248 על הוצאתם של 70 שבויים בכפר, וכן על אש שנורתה לעבר תושבים שניסו לחזור לכפר ב-3.5.1948 - אמצא בוודאי כי יש להם נרטיב שונה, והם אינם יכולים לקבל את הציונות כאידיאולוגיה לאומית רשמית של מדינת ישראל.

אני מבין, שציונות כאידיאולוגיה לאומית רשמית של המדינה לא יקבלו בני כפר סעסע. ספר הפלמ"ח בעמוד 5 וגם בעמודים 115-117 מתאר רצח המוני בכפר, למרות שהתושבים הניפו דגלים לבנים. כפר שחווה לאחר מכן אסון של פיצוץ בתים על תושביהם, בו נהרגו כ-60 איש בתוכם גם נשים וילדים. משימה זו ביצעה פלוגת פלמ"ח מהגדוד השלישי בפיקודו של משה קליין בלילה שבין 14 ל-15 לפברואר 1948. כיום על אדמת הכפר החרב קיים קיבוץ סאסא. לזקני כפר סעסע, לילדיהם ונכדיהם קשה לקבל את הציונות כאידיאולוגיה לאומית רשמית של המדינה, בה הם חיים היום.

אני - שכואב את מותם של 6,000 מבני עמי באותה מלחמה - כואב גם את מותם של כפריי סעסע ועין זיתון ומבין שאף פליט מהכפר הזה אינו יכול לראות את הציונות כאידיאולוגיה לאומית רשמית של מדינת ישראל.

אני שכואב את מותם של שלושים וחמישה צעירים, שביקשו להביא מזון לגוש-עציון, כואב גם את התיאור של נתיבה בן יהודה - "אז הם (אנשי הפלמ"ח, א.ק.) קשרו להם לערבים את הידיים ואת הרגליים, וזרקו אותם למטה, בוואדי העמוק מתחת לעין זיתון, וככה הם שכבו שם שני ימים...".

אני שכואב את מותם של חברי הקיבוצים יד מרדכי ודגניה, שבגופם עצרו את הצבא המצרי בדרום ואת הצבא הסורי בצפון, כואב את כאבם של ערבים שבתיהם הופקעו.

אני מבקש שמדינתי תדע לכבד גם את הנרטיב של האחר ולפתוח את לבנו גם לכאבו. במקום להכתיב זהות אחת מתוך עמדה של כוח נפתח את הלבבות עם המלים של נתן אלתרמן מתוך "שירי מכות מצרים" -

כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּלַח, -
אַךְ תָּמִיד בְּעָבְרוֹ שוֹתֵת,
הוּא מַשְאִיר כְּמוֹ טַעַם מֶלַח
אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא.
ׁ