איפה העצומות כולן

לחלק ממי שמזהים עצמם כאנשי הרוח, הוגי הדעות, סופרים, משוררים, מרצים ואנשי תקשורת, אנשי אקדמיה וצבא, אנשי תעשיה וחתני פרס ישראל יש תחביב מעניין כזה, חתימות על עצומות, במיוחד על עצומות מסוימות מאוד.

לרוב עצומות בגנות מוסריותה של מדינת ישראל בדגש על רגישות סלקטיבית מאוד ביחס למיעוט הערבי בישראל ומחוצה לה. עצומות נגד הכיבוש המשחית, בעד שלום עכשיו, עצומות נגד פגיעה בצלם, בעד שבירת שתיקה, עצומות נגד הצמחת קרן חדשה בעד המסתננים.

יש את העצומות הקבועות, עונתיות סדרתיות, עם מילים מפוצצות כמו: מלחמה על הדמוקרטיה, שלטון החוק בסכנה, אפרטהייד זה כאן, הפשיזם לא יעבור, מגנים על בג"ץ, בית המשפט העליון בסכנה, סיסמאות שאיבדו את כוחן וזוהרן עומעם באחרונה.

עם ישראל נלחם מול החמאס הטרוריסטי. כל אנשי העצומות הסדרתיים לא השמיעו גיהוק, שיהוק, במקרה הטוב רק פיהוק. עם ישראל הנלחם על חייו משעמם אותם, עם ישראל הרץ אל הממ"דים וחדרי הביטחון לא כל כך מעניין את החותמים הסדרתיים, אנשי המוסר בעיני עצמם.

לכן בתום ימי הלחימה בעזה חשתי לפתע חסר משהו. העצומות של אנשי הרוח והספר לא באו אל העולם והותירו מלחמה זו בבושתה ובכלימתה כמלחמה שלא הייתה משמעותית מספיק כדי לקרוא להפסקתה.

אלפי טילים נורו על אזרחי הארץ הטובה הזו, חלקם שילמו בחייהם, ושום עצומה? אפילו לא חצי מודעה בעיתונים להפסיק את הכיבוש והרג החפים מפשע בעזה? מה קורה כאן? אין עמוס עוז אין עצומות? אולי דוד גרוסמן קטן ובולי גדול ושאר חובבי הז'אנר. למען האמת ההיסטורית היו כמה מרצים דרג ח' מבצלאל שהבינו את מצוקת הסטודנטים הפלשתינים השובתים וכתבו להם: "מבקשים להביע את הזדהותנו העמוקה עם מאבקכם על הבית, על החופש, על האלימות המשטרתית ואלימות המתנחלים". מה קרה לאנשי ההגות מבצלאל ששכחו לשרבב את מילות הניצחון האולטימטיביות, מאבק על מוסר וצדק, מדינת אפרטהייד?

הכיבוש משחית והמימון הישראלי מהכיבוש מגיע בזמן. ורגע טרם ישבר ליבם של המרצים המוסריים מבצלאל בישרו בטלוויזיה על עוד הצתת בתי כנסת, עוד שריפת ספרי תורה, עוד לינץ' ברחובה של עיר עוד שריפת בתי יהודים עוד השלכת בקבוקי תבערה, עוד גירוש יהודים מבתיהם.

במלחמת עזה לא צייצו בעלי המונופול הבלעדי על המוסר אנשי הרוח בעיני עצמם. שינוי מעניין. לא היו עצומות למען אנשי ההוד העזתים האדיבים הנאצלים, שוחרי השלום והטוב, לא היו גם עצומות לחיזוק הרוח הישראלית במלחמתה הצודקת על הגנת אזרחיה ללא הבדלי דת, מין וצבע.

לאנשי רוח אמיתיים היה מעמד חשוב בעולם היהודי הערכי, קראו להם הצופים. הצופה, היה האדם הרואה למרחוק, החש וחיי את המציאות, מנער מעליו רעשי רקע ובורר את הבר מן התבן. המפיח בעם תקווה, המתריע בשער כנגד עוולות, כנגד קלקולים. הצופה היה למגדלור אשר ידיו היו נקיות מכל רבב, אשר יכול היה לשאת את נאומו מבלי שהשרצים בקופתו ישמיעו לחשם.

לאנשי המוסר יש חלק משמעותי וחשוב לאין שיעור בתנאי שזהו אינו מוסר סלקטיבי, מוסר מזויף, מוסר חלול. מי יתננו צופים, אנשי מוסר חפים מעיוות מוסרי.