הם יחיו לעד, הם לא לוקחים ללב

כאשר בתי הצעירה (שהיא היום אם לילדים) הייתה בכיתה ה' או ו' נדרשה לעשות עבודה על עיתונות, ואני הכרתי רק עיתונאי אחד, רוני דניאל, משירות המילואים. התקשרתי אליו, הוא כמובן לא זכר אותי, היו לו כמוני באוגדה רבים מאד. הוא לא גמגם ולא היסס ואמר "תן לי אותה". היו לה שאלות מוכנות ורוני כמעיין המתגבר לימד אותה פרק בענייני עיתונות.

זה רוני, בן אדם, מענטש, ולכן זה מאוד הפליא אותי שהצליח להחזיק שם לאורך השנים בקרב ה"קניבלים".

שני כשלים אני זוכר מתפקודו של רוני כעיתונאי, לפחות אחד מהם מאוד הכאיב לו. גילוי בשידור ישיר על תוכנית מבצעית של צה"ל במהלך אחת ממלחמות לבנון, מה שאילץ את צה"ל לשנות את תוכניותיו, וכמה שנים מאוחר יותר, ההגנה המוזרה שלו על גבי אשכנזי (הקלטות) טרם פרצה פרשת הרפז לאקרנים.

בשני המקרים מדובר בחטיבת האם של דניאל, חטיבת גולני. במקרה הראשון ניקוי דניאל מחטא הגילוי, נעשה על-ידי עדותו של גדי איזנקוט (גולני) בפני ועדת החקירה של מועצת העיתונות, ובה נטל איזנקוט את האחריות על הכשל המבצעי הזה על צה"ל, ובמקרה השני, התגייסות דניאל לטובתו של גבי אשכנזי (גולני) בסכסוך עם שר הביטחון (אהוד ברק) וראש המטה שלו ולטעמי שיעבוד תפקידו עיתונאי לצורך זה (הקלטות).

ומדוע אנו יודעים סיפורים כאלה רק על דניאל? הכיצד לא שומעים כמעט כאלה סיפורים על עיתונאים אחרים? האם בגלל שהם טהורים?

אז בואו אומר לכם את דעתי. אנחנו לא שמעים עליהם בדיוק מסיבות הפוכות. אצלו היו אלה כשלים נדירים של רגע, כשלים נדירים של אדם הלוקח מאוד ללב, אדם של חברות ברזל. אצלו המקרים האלה היו מקרים בודדים של היסחפות לאחוות הנעורים, חברים לנשק, גולני, הנופלים, הפצועים, שגם אצלי היו מתגברים כמעט על כל ערך - ואילו ליתרת העיתונאים אצלנו, לפחות לחלק ניכר מהם, חברים יש בהסתדרות, והם גם יחיו לעד, הם ערלי לב, הם פשוט לא לוקחים ללב.

מה חבל ומה כואב, שהאיש אשר לקח ללב יותר מכולם, נלקח בחטף דווקא על-ידי לבו. יהי זכרו ברוך.