הקרב האקטואלי על התנ"ך

מאמר מאת איתמר רבינוביץ "מלחמת הנרטיבים הישראלית-פלשתינית"¹ דומה לערסל. הוא נשען בשני גבהיו הקוטביים על מהלכים מדיניים מעשיים. הראשון הוא צמד המכתבים ששיגר בעל כרחו ג'ימי קרטר למנחם בגין במסגרת הסכם השלום עם מצרים, ובו אישר הנשיא האמריקני כי ידוע לו שבעיני ישראל "הפלשתינים" הנזכרים במסמכים הם "ערביי ארץ-ישראל", ו"הגדה המערבית" היא "יהודה ושומרון". בגין קיבל זאת מקרטר בתום ועידת קמפ דייוויד ב-1978.

בסוף המאמר הזכיר הפרופסור רבינוביץ כי בחורף 2020 אימץ ממשלו של דונלד טראמפ במשורה את הנרטיב הישראלי באשר לריבונות על הארץ למגינת ליבם של הפלשתינים. זה עלה בקנה אחד עם מחקריו הראשוניים של הפרופסור ויליאם אולברייט, בן למשפחה מיסיונרית ואיש התפישה האוונגליסטית, שמזדהה באורח כמעט מוחלט עם ישראל של ההווה. על שני אדנים אלה משתרעת סקירתו של רבינוביץ הבוחנת היבטים שונים של הנרטיב הישראלי והפלשתיני, שמתחרים זה בזה כדי לוודא את זכות הראשונים שלהם על ארץ ישראל.

איך נולד השימוש במילה פלשתינה וכמה גלגולים עבר, ומתי הוכנסה גם ארץ-ישראל לנוסחה במסמכים הבריטיים; וכיצד עלתה גרסה מוזרה אנטי ישראלית כאילו העם הכנעני הוא הפלשתיני. לפי זה הפלשתינים קדמו לישראלים ביישוב הארץ. מנגד, אפילו במפתיע, יש גם פלשתינים שאינם מאמצים גרסה זו ומספיק להם שסלאח א דין חי כאן על חרבו בשלהי המאה ה-12 כדי לפורר את הזכות היהודית הנשענת על התנ"ך.

המחלוקות שהביא הפרופסור רבינוביץ' מרתקות. הן ראויות לקריאה מלאה של המאמר בלי תמצות. הציונות הרבתה לחפור באדמת הארץ להוכיח את זכות הראשונים של היהודים בארץ, ודוד בן-גוריון ויצחק בן צבי ובנימין מזר ואליעזר ליפא סוקניק ובנו יגאל ידין העמיקו בנושא. ההתעניינות התעצמה לאחר מלחמת ששת הימים כאשר אגפים בציונות הדתית-לאומית נתקפו הלוך רוח משיחי המבקש להחיל את החוק הישראלי על כל ארץ-ישראל המערבית.

השמאל הישראלי חדל לחוש שותפות למהלך הארכיאולוגי. זה החל בהסתייגות ממפעל למופת של עמותת אלע"ד בראשות דוד (דווידל'ה) בארי, שחפרה את עיר דוד והעלתה ממעמקי האדמה את החיים התוססים של היהודים בירושלים. הן בבית ראשון, הן בבית שני. אין הצדקה למי שמתנכל לבארי. לכל היותר ניתן לגנות את הממשלה שלא קיבלה את המשימה על עצמה והשאירה את חשיפת שכיית החמדה של עיר דוד בידי אלע"ד.

אך באקדמיה קמו כוחות (באנגליה, דנמרק), שהחלו לצמצם בערכו של הטקסט התנ"כי כדי להחליש את התביעה היהודית לריבונות ראשונית על הארץ. בלשון אקדמית לכאורה נקראה המגמה "מינימליזם מקראי". בישראל היו פרופסורים שהצטרפו למגמה זו אף שלא התכוונו לפגוע בנרטיב הציוני אלא שכך עלה ממחקריהם. פרופסור רבינוביץ' הצביע על שתי אסכולות מתחרות בהיסטוריה ובארכיאולוגיה הישראלית. הירושלמית נשענת על התנ"ך, והתל אביבית שמכווצת אותה.

הבולט באסכולה התל אביבית הוא הפרופסור ישראל פינקלשטיין שאינו בודד. הוא מכווץ את מלכות בית דוד ובכלל את יהודה וישראל, ורבינוביץ מוסיף כי עמיתו "מערער על יציאת מצרים כעובדה היסטורית". ככל שהערעור על הטקסט המקראי קונה לו אחיזה כן נחלשת טענת הריבונות היהודית. אך ניתן להתגונן בפניה.

ראשית, מפני שהחפירות של בנימין מזר ואחייניתו המנוחה איילת מזר ומאיר בן-דב ואחרים בירושלים מוציאות מבטן האדמה מלכות איתנה ומוצקה של בית דוד. ושנית, מפני שגם אם מלכות זו הייתה מצומצמת בהשוואה למוניטין שיצאו לה באלפיים שנות גלות היא עדיין הטביעה את רישומה כך, שעם בלי מולדת וכמעט בלי שפה התקיים ואפילו חזר למולדתו, ללמדך כי הטקסט התנ"כי וההיסטוריה של הממלכות היו חזקים דיים לעשות את הבלתי אפשרי.

מה שחשוב במיוחד לדיון ההיסטורי עם המשמעות האקטואלית הוא הטיעון שיציאת מצרים לא התקיימה כלל ועיקר. אפשר להחזיק בכל השערה. גם ברור כי בטקסט המקראי יכלו ליפול טעויות ובמקום בו נכללת שירה יש גם הפרזה. אך למי שטוען כאילו יציאת מצרים לא התקיימה כלל ועיקר אני מציע לקרוא בספרו המעולה של הפרופסור הירושלמי ישראל קנוהל "איך נולד התנך" (יחד עם שמואל שיר).

קנוהל לא מסתמך על התנ"ך בקובעו כי הייתה יציאת מצרים כלשהי, ואולי היא אפילו הייתה גירוש. הוא חקר דווקא במקורות מצריים והגיע לכלל דיוק ש"יציאת מצרים" התרחשה בשנת 1186 לפני הספירה. מי שטוען כי לא הייתה יציאת מצרים מוזמן להתמודד עם קנוהל שנראה לי אמין.

ברור שהדיוק המחקרי קודם לשימוש שיכולה האידיאולוגיה הציונית לעשות בממצאים ארכיאולוגיים ובטקסטים היסטוריים. אבל מי שמצמצם עד מבטל אירועים הנזכרים בספר אחד שהחזיק בחיים עם אחד על פני המים בגולה ייטיב לעשות אם יתמודד בכלים מדעיים עם גרסת קנוהל ב"איך נולד התנך". בעיניי היא משכנעת.