ארץ תפארת

קפיצה לחיפה

מזמן לא כתבתי פוסטים תחת הכותרת "ארץ תפארת". זאת לא משום שארצנו אינה עוד כזאת, אלא שאני, עקב הקורונה, לא הרחקתי נדוד מעבר לשרון הצפוני, שם מתגוררות שתים מבנותיי. במהלך שנותיי הרחקתי נדוד כמעט מקצה לקצה כדור-הארץ, כשהמנטרה שלי היא טוב לצאת החוצה כדי לשוב הביתה. וביתי כאן בארץ הוא מקדש מעט לי. כל אימת שיצאנו, הבנות שמעו מאמן כי אביהם, יוזם המסע, אחרי שהוא שולף מן המזוודה את התכולה ומסדר אותה במדפים, למחרת בבוקר עוד בטרם יציאה לסיור הראשון, הוא חוזר למזוודה ומתחיל להחזיר אליה פריטים לקראת שיבה הביתה.

הפעם בתי הצעירה, איה, הודיעה לי: בוא ניסע לחיפה, הזמנתי מלון נחמד במושבה הגרמנית ותוכל לחזור הביתה כעבור יום. בדיוק תפור עליך. עובר ושב. אידיאלי. זה היה לפני שהתפרסמה המודעה בעיתונים בגודל חצי עמוד ובמסגרת תמונה מושכת היה כתוב: "צאו מהקופסה וסעו לחיפה". נסענו.

הביקור האחרון שלי בעיר הכרמל היה ב-2008. התארחתי במלון דן פנוראמה רק כדי שאוכל להזין את העיניים מן המראה של ההר שנושק למפרץ וכל מה שנמצא על הצלע. הפעם מלון צנוע יותר, אבל נחמד יותר.

יש לי פינה חמה מאוד בלב לחיפה. אל חופה ירדתי בנובמבר 1945 מן "הנסיכה קטלין" שהביאה את העלייה החוקית האחרונה אחרי מלחמת העולם השנייה, לרבות קבוצה גדולה של צעירות וצעירים במסגרת עליית הנוער. מסיבה זאת הייתה על כך ידיעה בעיתונות אז.

בחיפה קבלתי את אמי שהגיעה לארץ ישר ממחנה העקורים בברגן בלזן, ב-1947 על סמך היות בנה תושב פלשתינה. אחד הדברים שהפליאו אותי היה כשבאתי לפגוש את אמי, זה לא היה בנמל אלא אצל קרובי משפחה של ידידתה שבאה אתה ביחד לארץ, משפחת טונדובסקי מן העיר שלי זדונסקה וולה. אך המיוחד שלו שמתי לב היה הרחוב שבה היא גרה. רחוב חסאן שוקרי בלב הכרמל. התברר ששם גרו גם יהודים וגם ערבים מן המעמד הבינוני ביחסי שכנות טובים. שכונה מעורבת. במרכז הכרמל.

אני עדיין מריח את ניחוח הקפה המהביל והארומטי שהוגש בפינג'נים ברחוב הראשי בעיר התחתית "רחוב המלכים" Kingsway, כיום רחוב העצמאות. הצעירים מגישי הקפה היו חבושים בתרבושים טורקיים אדומים. הר הכרמל היה מקסים בשיפוליו הצבעוניים, אבל האופי היה בעיר התחתית, הערבית.

ובהקשר זה. ערביי חיפה, מוסלמים או נוצרים לא גורשו מחיפה לאחר הקרב על חיפה בשלהי אפריל 1948. רבים נמלטו, אך לא בשל גירוש. לאחר תבוסת הכוחות הערביים, סיירו רכבים של ההגנה ברחובות העיר התחתית שם גר הרוב של הערביים, תוך שהכריזו ברמקולים וקראו לתושבים הערביים שלא להימלט, וכי לא יאונה להם כל רע, אלא שהם צריכים רק למסור את נשקם. במוסגר. תחקיר התיעוד שלי השאיר בי הרושם כי מצד אחד לא דרבָּנוּ בריחת הערבים מחיפה, אשר מחציתם היו נוצרים, ומאידך לא מנענו אותה בפועל. הממסד היה בסופו של דבר שבע רצון מן הבריחה. בקרב על חיפה שהתחיל ב-21 באפריל והסתיים בניצחון ב-22 באפריל נטלה חלק מרכזי חטיבת כרמלי שעם שורותיה נמניתי. אלא שבאותו זמן הייתי במחנה אמונים של ההגנה ליד קיבוץ "אלונים". עם זאת שילבתי על בסיס תיעודי את כל מהלכי הקרב מכיבוש בית הנגא'דה ועד להפגזה המאסיבית של ה"דווידקות" שהרעש הנורא שלהן הפחיד את הערבים יותר מאשר הנזק, וסיום המערכה למחרת היום - ברומן ההיסטורי שלי "לשחק על החלומות".

אניה יוונית גדולה בין ניו-יורק לחיפה

קצת למעלה משנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1950 שוב הייתי בחיפה והפעם הפלגתי לארה"ב כשליח לתנועת הנוער "יהודה הצעיר-הנוער הציוני". זאת הייתה אוניה יוונית גדולת מידות ושמה "נֶפטוּניָה". אנו הישראלים שהפלגנו בה קראנו לה "שלפטוניה". היא עשתה את דרכה לניו-יורק במשך 18 ימים. בדרך עגנה "נפטוניה" בחופי יוון, איטליה, לרבות סיציליה ומלטה כשהתחנה האחרונה לפני ניו-יורק היא האיים האזוריים. אניות הפאר בימינו לא עושות סיור נרחב כזה. השיבה כעבור שנתיים הייתה באוניה מניו-יורק לאיטליה וממנה באונייה "נגבה" שהגלים שיחקו בה טרמפולינה.

לימים, תוך כדי חיפוש על אוניה יוונית גדולה זאת שמהלכת בין חיפה לניו-יורק, גיליתי דבר מה שלא ידעתי את פשרו. מדוע לא שבתי לארץ בקו ישיר מניו-יורק לחיפה. מסתבר כי משרד החוץ האמריקני, ה"סטייט דפרטמנט" שאנשיו לא היו חובבי ציון, בלשון המעטה, אסרו על אוניות נוסעים הפלגה ישירה בין ניו-יורק לבין חיפה בשלהי מלחמת העצמאות. במאמר ב"על המשמר", הביטאון של מפ"ם בשעתו, ב-8 ביוני 1949, כותב ג'יי סי לוריא כי "יהודים אמריקנים רבים רוצים לבקר את המדינה החדשה אך יש בעיה בתעבורה. עליהם להפליג לאירופה באניות נוסעים גדולות ומשם לחיפה. זה מאריך מאוד את ההפלגה ומייקר אותה. אך יש אוניה יוונית גדולה בשם "נפטוניה", שלא מכבר ערכה את מסע הבכורה שלה, שהיא היחידה אשר שטה במישרין מניו-יורק לחיפה. כיצד יגיע שיטפון זה של תיירים בקיץ זה למדינת ישראל - שאלה שמלבינה שערותיהם של סוכני נסיעות". היה לי הכבוד לנסוע ב"נפטוניה".

כשנישאנו, יהודית ואני, בשלהי שנת 1952 עשינו את "ירח הדבש" אצל אחותה של רעייתי הטרייה במושב "שער ישוב", בגליל העליון, ישוב על טהרת המָג'ָארים. לא היה כסף למשהו אחר. בכול זאת רציתי שנבלה לפחות החלק השלושים ואחד אז של "ירח דבש" בעיר האהובה עלי - חיפה, ואכן ככה עשינו. בילינו יום תמים בחיפה. אם זכרוני לא מטעה אותי זה היה במלון עדן, בצומת רחוב הרצל. מלון שנבנה בשנות ה-30 ונחשב למלון טוב. אז עדיין לא ניתנו לבתי מלון כוכבים. סמוך למלון הייתה חנות ספרים וקניתי לרעייתי ספר על אמנות הציור.

חזרנו אליך - חיפה - סוף יולי 2021

"אז מה יהיה עם חיפה"? אני שואל את האיש שיושב מולי במסעדה הסינית יאן יאן בעיר התחתית בחיפה. האיש הוא ידידי ישעיהו - שייקה - תדמור, חיפאי עד הלשד. גדל ולמד בחיפה, לימד והיה מנהל בית הספר הריאלי, עשה את הדוקטוראט והיה לפרופסור וחוקר בתחום החינוך מן הידועים בארץ. קבענו שעם בואנו נאכל צהריים, בתי ואני והוא ורעייתו נטע. שייקה מוריד את המזלג ואומר לי "זאת השאלה שהחיפאים שואלים את עצמם זה שנים". וגם אני מוריד את מזלג ושואל אותו. "ומה אתה חושב"? הוא חושב שזה מורכב מכמה גורמים.

לא היה לחיפה ראש עיר שיעשה איזה פריש מיש ויעורר את היפהפייה הנרדמת. וכשקם אחד עם שאיפה עזה לשינוי, כמו יונה יהב, זה לא הלך לו. וזה מביא אותו לסיבה השנייה. חיפה נשארה "מפאיית" באופיה. היא תקועה באבני ההר מאז אבא חושי ואין גוף שמאתגר אותה, אומר לי שייקה ומוסיף שזה מוליך לגורם השלישי. מטרופולין בימינו כמו ניו-יורק או תל אביב זקוקים לעירוי מתמיד לקהילות ולאנשים שיאתגרו אותה. וזה לא קרה בחיפה. עם העלייה הרוסית חשבו שאנשיה יעשו את המלאכה, אבל הם הפכו לחיפאים גנאולוגיים. "ואתה יודע", מוסיף תדמור, אני לא בטוח אם החיפאים רוצים בשינוי. הם לא רוצים עיר תיירותית".

ישנה גם אכזבה מראשת העיר ד"ר עינת קליש-רותם, אדריכלית, מתכננת ערים ואזורים, אישה בעלת שאיפות שהציבור בחר בה ותלה בה תקוות, ואלה נכזבו. לדעת כמה אנשים שאתם שוחחתי לא זו בלבד שלא ניכרים חידושים עירוניים כביטוי לשינוי אלא גם דברים בסיסיים סובלים. כמו למשל לכלוך, הזנחה. ואכן כשהסתובבנו בעיר התחתית בחיפה, היא שוקקת כמו ש-down town צריך להיות אבל ראינו את ההזנחה. אני לא יודע אם הסיבה לכך היא שזה רובע שהוא ברובו ערבי והרשות המוניציפלית לא משקיעה יותר מאמצים וממון כדי לשפר את המראה של המבנים והסביבה, מבלי להרוס ולבנות תחתם גורדי שחקים. או שמא התושבים עצמם לא אכפת להם. התוצאה היא אותה תוצאה.

במושבה הגרמנית הסמוכה ישנם פנינים ארכיטקטוניים שהטמפלרים הקימו, אחדים מהם כשם מייסדיהם - הֵיכָלות. מלון שוּמאָכֶר שבו היינו הושלם על-ידי משפחת טמלפרית בשנת 1933. המבנה עבר תהליך שימור יסודי בשנים 2018-2015 ויש בו השילוב הנהדר של מבנה היסטורי מטופח כשהאבזוּר הפנימי הוא סופר מודרני. אלא שהוא ודומיו לא מהווים מחרוזת. שרונה הטמפלרית בתל אביב, שהעירייה שימרה ושיפצה, אומנם לא עונה עדיין על התקוות שתלו בה, אבל זה קולאז' יפה. בחיפה למרגלות הגנים הבאהאיים המרהיבים, המושבה הייתה אמורה להיות איזה מרבד צבעוני. היא לא.

שמתי לב שעל אחד הקירות במלון הייתה אמירה ממוסגרת של הרצל. "וישובו לחיפה, עיר נהדרת, שכוּנָה לחוף התכלת". גרסה ישראלית של חוף התכלת הידוע Cote D'azur - הריוויירה הצרפתית. אף שהכרמל יורד לחוף התכלת כמו הרי ה"מאסיף ד'לאסטרל שלחופי קאן וניס - חיפה אינה הריוויירה הצרפתית - לטוב ולרע. אבל היא עיר מקסימה - שלנו. בעוד פחות מחודשיים נכדי שון דוד פוגל יתחיל ללמוד בטכניון, ששוכן בה, אדריכלות נוף. אפשר שעם הזמן הוא יתרום דבר לתפארתה של עיר הכרמל. ככה או אחרת - שאני אחזור לשם, אם אוכל, זה בטוח.