הבדואים בתקופת המנדט הבריטי <span style='font-weight:normal;'>[חלק ו']</span>

ריכוזי הבדואים בתקופת המנדט

יצחק בן צבי סקר את מיקומם של הבדואים בתקופת המנדט וקבע ש-80% התגוררו בנגב ובמדבר יהודה ורק 20% בשאר חלקי הארץ: בעמקים, במורדות ההרים, באזור חיפה, חדרה ובגליל. מוצאם של רוב הבדואים היה מחצי האי ערב אם כי הוא מצא גם שבטים ממצרים ושבט כורדי. השבטים החשובים ביותר בנגב היו טיא (תיאהא), תראבין ועזאזמא והיו עוד מספר שבטים קטנים. כמו-כן היו שבטים באזור יפו-רמלה, שכם, עכו, עמק בית שאן ובגליל.

השרון - בנתונים על היישוב הכפרי שפורסמו על-ידי ממשלת המנדט ב-1944/5 הובאה רשימה של שבטים בדואים מסיני שהתנחלו בשרון, ערב א-נציראת, ערב אלמרמרה ועוד... מעין הס-אשכנזי הביאה נתונים לגבי התיישבות בדואים בשרון: שני שבטים, ערב אבו כשך וערב קורען התיישבו בשרון הדרומי והם התפקדו במיפקד האוכלוסין של 1931. כמו-כן, הגיעו לשרון רסיסי שבטים מהנגב, מסיני ומעבה"י המזרחי: במפקד 1944 בשרון הוזכרו נוסף על שבטים שכבר הוזכרו במיפקד 1931 מספר שבטים וביניהם ערב גזזויה, ערב עראמל, ערב אלבחאונה וערב ערישה. אחד השבטים היה של בדואים מצריים בשם ערב קטאטו. הס-אשכנזי העריכה שמספר הבדואים שהשתקעו בשרון הגיע ל-10,000 נפש. בסקר הכפרים של ארגון ההגנה יש מידע על התיישבות 6 שבטים בדואים באזור השרון שמנו 3,540 נפש. כל אלה התיישבו באזור השרון בין שפיים להרצליה: ערב אבו כשק - כ-2,400 נפש, ערב סוואלמה - כ-550 נפש, ערב אווסאט - כ-300 נפש, ערב ערשיה - 150 נפש, ערב חטאטרה - 70 נפש, ערב שובאקי - 70 נפש.

שיח מונס - פיתוחה של תל אביב בשנות ה-1940-1930 לכיוון הכפר שיח' מונס הביא להגירה לכפר. מספר תושבי שיח' מונס גדל מ-664 ב-1922 ל-1,930 ב-1944. חלק מהתושבים החדשים היו בדואים שהגיעו לארץ והשתלבו בעבודות הבניין, בהובלת זיפזיף ובתעשיה. רבים מתושבי הכפר סיפקו תוצרת חקלאית לשווקים בתל אביב.

הנגב - יעקב שמעוני הגיע למסקנה במחקרו על הבדואים בנגב שהם התחלקו ל-7 ארגוני שבטים (מטות) וכל ארגון שבטי התחלק לשבטים. כל הארגונים השבטיים מנו ביחד 44 שבטים. הבדואים עצמם שמרו על מסורת שמוצאם מחצי האי ערב אבל היו להם קשרים עם שבטים בדואים בסיני ובעבה"י המזרחי. על-פי הערכות החוקרים א. אפשטיין ויוסף וייץ הבדואים השתלטו על 2,000,000 דונם. הבדואים בנגב היו נוודים למחצה ועסקו באופן חלקי בחקלאות אבל, המשיכו באורח חיים נוודי, ונדדו עם עדרי הגמלים, הסוסים או העדרים מבאר שבע עד עקבה.

הצפון - שמעוני חילק את הבדואים בצפון לשני חלקים עיקריים: השבטים שמוצאם מסוריה ועבה"י המזרחי שהתגוררו בעמקי יזרעאל, בית שאן ובגליל ואליהם הצטרפו שבטים מצריים וכושיים (סודאנים) ושבטים שמוצאם מהדרום (מדבר סיני וערב) והתיישבו בשפלת החוף מהדרום עד הכרמל. שבטי הצפון מנו כ-60 שבטים ושברי שבטים.

בסקר הכפרים של ארגון ההגנה נמצאו דוחות על 21 כפרים בגליל העליון המזרחי שעל-פי מפקד 1934 היו מיושבים על-ידי בני שבט הג'וארנה שהיה שבט בדואי שהגיע עוד בתקופה העות'מאנית. לדעת מדזיני מוצאם של הבדואים בצפון היה בעיקר מהגולן ומחורן אבל היו גם שבטים ממצרים וצפון אפריקה. הבדואים בצפון התמקמו עוד בשלהי השלטון העות'מאני במישור חוף הצפוני, זבולון, עמק יזרעאל, בקעת בית שאן, בקעת הירדן ובקעת החולה. כמו-כן, היו בדואים במישור החוף עד הכרמל, בעמק חפר ובסביבות חדרה ובנימינה.

הבדואים בשאר אזורי הארץ התגורר במדבר יהודה (אזור בית לחם וים המלח), ובעמקים, בשפלות ובמורדות ההרים. הם לא התגוררו בנפות ירושלים, רמאאלה,שכם וג'נין שהיו מיושבים בפלאחים.

היו הבדלים בין שבט לשבט ובין צפון הארץ והדרום. היו שני הבדלים בין הבדואים בצפון הארץ לבין הבדואים בדרומה: ראשית כל, מוצאם של הבדואים בצפון היה מסוריה ועבר הירדן המזרחי בעוד שמוצאם של הבדואים בדרום היה מסיני, חצי האי ערב ועבר הירדן המזרחי. אבל הבדואים שהתיישבו במישור החוף היו משבטים בנגב. שנית, בצפון היו הבדואים בשלב מעבר מנדודים למחצה להתיישבות קבע בעוד שבדרום עברו הבדואים מחיי נוודים לנדודים למחצה.

ארנון מדזיני ויוסף ושיץ הביאו את מספרי השבטים ואזורי התיישבותם ב-1931: באר שבע - 6 שבטים שמספר כל שבט לא עלה על 600 נפש, מדבר יהודה - 7 שבטים, עמק גינוסר - 4 שבטים, הגליל העליון - 18 שבטים, הגליל התחתון - 28 שבטים, עמק זבולון - 27 שבטים, השרון וחוף הכרמל - 47 שבטים ובשפלה - 7 שבטים. מתוך 47 שבטים בצפון רק ב-4 עלה מספר הנפשות על 600. על-פי עדות אחרת הבדואים בנגב התחלקו ל-5 איגודי שבטים ועליהם נספחו שתי קבוצות קטנות.

השינויים בדפוסי החיים והמעבר להתיישבות קבע

תהליך המעבר להתיישבות קבע החל בשלהי השלטון העות'מאני וצבר תאוצה בתקופת המנדט הבריטי. שמואלי סבר שעיקר המעבר להתיישבות קבע היה רק בתקופת המנדט. הבדואים עברו תהליך הדרגתי של מעבר מחיי נוודים לחיים של נדודים למחצה ולבסוף, להתיישבות קבע. יעקב שמעוני הגיע למסקנה שלא ניתן לקבוע מתי בדיוק עברו הבדואים מנודדים למחצה לתושבי קבע.

ארנון מדזיני קבע שהמדינות המודרניות עשו מאמצים ניכרים ליישב את הבדואים ביישובי קבע משום שאורח החיים הבדואי עמד בסתירה לרוב חוקי המדינה המודרנית. מדינות בעלות משטר טוטליטרי כמו אירן ובריה"מ נהגו במדיניות של כפייה. מדזיני סקר את המודלים למעבר הבדואים להתיישבות קבע בארצות השונות והביא 4 מודלים: מודל הבצורת והדעיכה שאומץ על-ידי ממשלת סומאליה, מודל המפלה והניוון שאומץ על-ידי ממשלת טורקיה, מודל הכשלון והנסיגה שאומץ על-ידי ממשלת אירן והמודל של התאמה ותגובה שאומץ על-ידי ממשלת המנדט.

מודל ההתאמה והתגובה הביא שבטים בדואים למעבר להתיישבות קבע מרצון כתגובה ללחצים משתנים והזדמנויות. מעבר שנגרם על-ידי בחירה מאולצת עקב תהליכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים.

ארנון מדזיני, גד גילבר, יוסף ושיץ, א.ב.פולאק ויעקב שמעוני סקרו את הסיבות למשבר שפקד את החברה הבדואית כתוצאה מהתמורות בתקופת המנדט שאילצום לעבור להתיישבות קבע. הבריטים הביאו למעבר הדרגתי של הבדואים לשינוי באורח חייהם תוך שילוב של עבודת האדמה ונדודים עם עדריהם. החוקרים חילקו את הגורמים למעבר להתיישבות קבע לשניים: הפעילות הצבאית והמדיניות כלפי הבדואים:

- המצב הביטחוני - השלטון המנדטורי שם קץ לשוד הפלאחים ושיירות הסוחרים והתיירים ולהשתוללות של הבדואים. יציבות השלטון הבריטי ומדיניות האכיפה שמנעה מעשי שוד ודמי חסות ואילצה את הבדואים לחפש פרנסות אחרות.

- תחבורה - מסילות הברזל והמכוניות חיסלו את השימוש בשיירות גמלים ופגעו בביקוש לסוסים שהבדואים עסקו בגידולם.

- קשיי שיווק - הגמל הסודאני שהבדואים גידלו החל להתחרות בביקוש העולה לבשר גמלים בשוק המצרי. הסחר במלח בו עסקו הבדואים חוסל על-ידי המונופול על סחר המלח. מכירת הצמר נפגעה מיבוא תעשייתי.

- בעבר היו הבדואים רועים את צאנם ובקרם באביב באדמות הבור והשלף של הכפרים, בקיץ הם רעו בהרים ובסתיו - בואדיות. חיסול שיטת המושאע ועליית מחירי הקרקעות צמצמו את חופש התנועה של הבדואים. הם נדחקו מעמק יזרעאל וממישור החוף.

- ביטול שיטת המושאע וחלוקת אדמות הכפרים לפלאחים עצמאיים הביאה להכנסת ענף גידול הצאן שהתחרה בגידול הצאן של הבדואים.

- קביעת הגבולות בין הארץ ובין ארצות ערב לא איפשרו לבדואים לנוע בחופשיות. המדינות הנהיגו פיקוח על הגבולות כדי למנוע הברחות, העברת מגיפות ותקריות גבול. ב-1926 ניקבעו הסדרים שאיפשרו לבדואים לחצות גבולות לצורך מרעה אבל בפיקוח וחובת סימון עדריהם.

- צמצום שטחי הנדידה על-ידי נטיעת יערות על-ידי ממשלת המנדט והקק"ל.

- מדיניות הממשלה הבריטית למעבר הבדואים להתיישבות קבע. ממשלת המנדט ניצלה את השונות האתנית והטריטוריאלית של השבטים לפיזורם ולהריסת המסגרת השבטית.

- אפשרות המעבר לעבודה שכירה. הביקוש לכוח עבודה בערים. בתקופת מלחה"ע השנייה הועסקו בדואים הקמת מחנות צבא, שדות תעופה וסלילת כבישים.

- הריבוי הטבעי.

הבדואים איבדו את מקורות הפרנסה המסורתיים שלהם ועברו בעיקר לחקלאות ולעבודה שכירה.
השפעת ההתיישבות היהודית:

- ריבוי האוכלוסייה היהודית גרם לצמצום אזורי המרעה בשל הקמת יישובים חקלאיים, ערים ואזורי תעשיה. הקק"ל רכשה אדמות ושבטים נאלצו לזוז ממקומם. רכישת קרקעות בעמק יזרעאל אילצה את הבדואים משבט ערב אל-כעביה לעבור לגבעות אלונים- שפרעם ואת ערב אל-סעאיה לשולי הר תבור.

- צמצום אזורי המרעה אילץ את הבדואים למצוא מקור פרנסה אחר ורבים מהם עברו לעבודה שכירה. הם הועסקו בעבודות במפרץ חיפה, בבניית שדה התעופה ברמת דוד, בתעשיה ובחקלאות. 4 שבטים מהגליל הועסקו בסלילת הכביש מראש פנה למטולה. בדואים שהיגרו לאזור החוף הועסקו בבניית מחנות צבא בריטיים ובמשק היהודי.

- תוצאה נוספת של אובדן שטחי מרעה הייתה מעבר להתיישבות קבע ולחקלאות. שבט הע'וארנה המצרי ושבטי הטורקמנים עברו לאיכרות בשנות ה-1930. שבט הע'וארנה התגורר ב-34 כפרים והטורקמנים הקימו 5 כפרים.

החלק האחרון - המדיניות הבריטית כלפי הבדואים.