"לילה של סולידריות" - הסרט "לילה בחיפה" <br>

גבר מוטח על האדמה באלימות. תערוכה ובה צילומי חיילים מעטרת גלריה בפאב. זוג גברים מביטים זה בזה באינטימיות ובתשוקה. אישה ובן זוגה מתהלכים להנאתם במבואות התערוכה, מחווים דעתם על המצולם. אישה אחרת וגבר אחר מתגפפים בחשאי ובגניבה בקומה מעל. הבעל המקורנן שלה עושה דרכו לפאב, תר אחר אשתו, ואגב כך תוהה לפשר יחסיהם. אישה נוספת - שלישית במספר - נגלית וכולה עויינות, משלבת בהתנהגותה פאסיב-אגרסיב, סחטנות, נקמה ופנטזיות על מהפכה. גבר יושב ולוגם משקה, בעוד אישה אקראית - מס' ארבע - ניגשת אליו, ובתוך דקות אחדות לאחר שיחה מרפרפת ומרומזת הם כבר ניגשים למכונית בחוץ, ועל ריפודי המושבים ממשיכים בלהט יצרי...

כשקראתי בדברי ההסבר המצורפים כי מדובר בסרט המתאר לילה המתרחש כל כולו בבר שמתכנסות אליו שלל דמויות נלקחתי אוטומטית במנהרת הזמן אל שלהי 1992, ליצירתו המונומנטלית של אסי דיין "החיים ע"פ אגפא". גם שם עמד בר, גם שם הגיחו בזה אחר זה גברים ונשים מכל הפסיפס החברתי. בעוד שאז זה הסתיים באפוקליפסה בועטת ורצחנית, בסרטו החדש של עמוס גיתאי "לילה בחיפה" נדמה כי על-פי רוב דמויותיו נעות במחוזות ההזייה המרחפת בואכה שיחות נפש פילוסופיות ארוזות בעטיפה של הקשבה. המון הקשבה, אמפטיה והכלה. גם היצרים האפלים המבעבעים מתחת לפני השטח לא סודקים את מעטה הדו-קיום (האמיתי? המלאכותי?) בבר החיפאי הנקרא בשם "פאטוש".

פסטיבל סולידריות שמוקדש כולו לקולנוע ולזכויות אדם הקרין את יצירתו החדשה של גיתאי בסינמטק, לאחר שנת הקורונה, והוא חלק ממכלול של 80 סרטים ואירועים שיתקיימו בהיכלו בשבוע הקרוב. קשה לקלוט את המספר אולם חלפו כבר ארבעים שנה מאז סרט הבכורה של גיתאי (שבין היתר ייערך הפעם ערב מחווה ליצירותיו כשהבולטים בהם: "קדוש", עלילה", "אזור חופשי" שזיכה את הכוכבת הראשית שלו חנה לסלאו בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן). גם ב"לילה בחיפה" אנחנו מובלים לנבכי הנבכים של מסע אותו רקם עבורנו הבמאי. לכאורה לא נודע קשר בין העלילות, מעטות נקודות המפגש בין דמויותיו הססגוניות, השבורות, והנואשות.

אותו דו-קיום גרנדיוזי וכמעט נשכח בין יהודים לערבים, פלשתינים וישראלים, שבימים אלו מצטייר כפנטזיה ממש, מתממש בעלילה העדינה והפיוטית שלפנינו, אך הוא לא הציר המהותי שבה. זוהי גלריית השחקנים המשובחת - נעמה פרייס, צחי הלוי, טום באום, הישאם סולימאן, מכרם חורי, קלרה חורי והדיווה חנה לסלאו, שמפציעה בתפקיד אורח מעורר שאגות צחוק - שכמו לוכדת את הסיפור ומעניקה לו את הנפח האנושי. צובעת אותו במכחול של סערות חושים המחשבות להתפרק, אך נותרת בשלמותה, בהשלמה עם המציאות הכמו אלטרנטיבית, שבנקודת הזמן הזו נדמית כחסרת תכלית.

"קיומו בישראל של פסטיבל הסולידריות נוכח הקולות והשיח הציבורי האלים חיוני דווקא בזכות יכולתו לחבור למאבקים שונים נגד הלאומנות ושנאת הזרים. הוא מציע תשובה לכל מי שחושבים שזכויות אדם הן מילים גסות, ועוסק בנושאים הקשורים לתחום: דמוקרטיה, גלובליזציה, פליטים, גזענות, חוק הלאום, כיבוש מעמד הנשים ולהט"ב" - ציטוט של דני ולינסקי מייסד ומנהל הפסטיבל וגידי אביבי מנהלו האמנותי. עבור עמוס גיתאי מושגים אלו רחוקים מלהיות מילים גסות. תעיד עליהם מניפת עשייתו בארבעת העשורים האחרונים, כשביטוי מזוקק לכך, מופשט במידה, נוגע לא נוגע, רוויי בדיאלוגים אך גם מצטיין בהרהורי שתיקות - מצוי בסרטו הנוכחי. מלאי הסתירות המקיף אותו מעניק לו את הגוון הכ"כ ייחודי בנוף, ובזה קסמו, יופיו ועוצמתו.