ישובים יהודים על אדמות ישובים ערביים

בשנת תשמ"ד, 1984, במטה בנימין בלב הר שומרון הוקם ישוב בשם "עלי". כיום חיים בישוב 850 תושבים. הישוב, הנושא את השם עלי, נקרא על שמו של מי שהיה הכהן האחרון במשכן המקודש בשילה. משכן ששכן על גב הר שומרון בשילה שלוש מאות וששים ושבע שנים בתקופת שפוט השופטים.

קיימת עוצמת פער מכאיבה בין עוצמת אווירת הקדושה הערכית והמוסרית, ששידר בתקופת השופטים הישוב עלי, בו היה משכן שהקרין ניחוחות של קדושה, לבין המציאות הרדודה כיום בערכיה המוסריים ורוויה בגילויי אלימות פיזית קשה, שמשדר הישוב היהודי עלי היום וגם הישובים הממוקמים סביבו כלפי התושבים הערבים, המבקשים למסוק את זיתיהם על אדמותיהם, שעליהן הוקמו ישובים יהודים.

אלימות המתנחלים בישוב עלי וסביבתו אינה רק במניעת מסיק זיתים. אנחנו עדים לגילויי אלימות מתנחלים ושימוש במכות עם נבוטים, כשהם מונעים בכוח מבעלי הקרקעות גישה לשדותיהם. הם לא בושו לכרות עצי זית. הם פשוט כרתו בקלגסות את העוצמות ההומאניות היהודיות המזדקרות מספר "דברים" פרק כ', י"ט: "לֹא תַּשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּח עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמָּנּוּ תֹּאכַל וְאוֹתוֹ לֹא תִּכְרוֹת". המחוקק נימק את הצו ההומני בנימוק מרגש: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה...".

המאות הרבות של חניכי נוער הגבעות שהתמקמו ברחבי יהודה ושומרון, התושבים מעלי והתושבים מישובים הסמוכים לעלי, שנתנו יד לכריתת עצי זית ועצי פרי אחרים, הם חייבים לדעת, "כי האדם עץ השדה הוא", ולכן הם נתנו ידם לכריתת נפשות ולכריתת ערכי המוסר של ספר הספרים שלנו - התנ"ך.

גם טרם המלחמה, שקשה לי להשלים עד היום, כי הייתי בין החיילים שלחמו באותה מלחמה, שהתחוללה ביוני 1967, היו תופעות של גירוש אוכלוסייה ערבית מכפריהם. גם טרם המלחמה בשנת 1967 היינו עדים לפעילות, שהוכתרה בשם "יהוד הגליל והנגב", שלוו בהפקעת אדמות של ערבים בכפרים ובמידה רבה בישובים מעורבים, וההפקעה הנודעת של שטח 9 בצפון.

צר לי, שעמי שנרדף מאות שנים בגלויות בהן הוא חי, מממש את זכותו לבית לאומי יהודי תוך כדי הפקעת אדמות של פלשתינים, שעליהן נבנים יישובים עבריים.

צר לי, שהצד הפלשתיני והמדינות הערביות השכנות דחו את תוכנית החלוקה, עליה הוחלט בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ונכפתה עלינו מלחמה, בה גורשו ערבים מאדמתם וחלק גדול נסו מבתיהם, אך בתום מלחמה חובתנו המוסרית והאנושית לתת לאזרחים שנטשו בית ושדה לשוב לבתיהם ולאדמותיהם, ולא לשכן יהודים בבית נטוש באבו כביר, בסחנה, בנוזהה, בלוד, ברמלה, בקטמון ועוד שכונות בערים ובכפרים.

במציאות זו של קרע מכאיב ומדמם חובה עלינו למען ילדינו לא לתת יד לביצוע מעשים מופקרים של נוער הגבעות ביהודה ובשומרון, המזינים במעשיהם את ארגוני הטרור הערבי. במציאות זו של קרע, אני מייחל לזקיפות קומה מוסרית של ההנהגה הפלשתינית וההנהגה היהודית כדי להגיע למשא-ומתן, משא-ומתן שיפרוס את היריעה המיוחלת לכינון רקמות מדיניות לשתי הישויות הלאומיות החיות בארץ ישראל, שימיו בשלום האחת לצדה של השנייה.