רווקות מאוחרת

לא מזמן עברנו את יום הרווקים הסיני שהפך להיות גם יום חגיגות קניות בינלאומי. כבר כתבו חכמי המקלדת, שלא היו ימים טובים לישראל כחודש נובמבר. כולם מצטרפים. חנויות חשמל, בגדים, אוכל, פארם ובעצם מי לא? יום הרווקים הסיני נקבע ליום 11 לחודש 11. כי המשמעות של הספרה אחד, היא היות אדם לבדו. בשנים האחרונות זה הפך ליום הגדול ביותר לקניות הן באינטרנט והן בכלל. רק שנבין במה מדובר, לפני חמש שנים סך העסקות שנעשו בחברת המסחר עלי באבא הוא עשרים וחמישה מיליארד דולר, ובשנה החולפת על סך 38 מיליארד דולר. על ההוצאות המוגזמות ועל הטירוף הזה של קניות כאילו אין מחר עוד נכתוב.

אני רוצה להתעכב על המונח - רווקים ורווקות. מילה כל כך קשה. למצוא זוגיות מסתבר, הוא דבר לא פשוט. בישראל, הכיוון הכללי הוא להיות ביחד, ומנגד בעולם כולו ובעיקר בארצות המתקדמות יש נטייה עולמית של אנשים לחיות לבד. יש לזה כל מיני שמות אבל במקביל לראשי ממשלה באירופה שהחליטו לא להביא ילדים או להקים משפחה כמו שכתוב בספרים, ההמשך הוא הרצון של אנשים לישון באלכסון. זהו שמו של ספר חדש בנושא. עם כל האפליקציות הרבות שמציעות כל טוב, מתברר שהישראלי הולך ונעשה יותר ויותר בודד. הרגע הזה שבו בהזזת אצבע מחליטים שלא. ולא משנה מה כתבת ולא משנה כמה התמונה ששמת בפרופיל היא הכי יפה שלך. אצבע שמאלה ואתה בחוץ.

אי שם בימי הרווקות הלא עליזים שלי, לא היו כל כך הרבה אפשרויות. רוב המפגשים היו לפחות שיחת טלפון אם לא מפגש אחד לקפה. וגם זה לא מספיק כדי להחליט אם כן או לא, וגם זה לא מספיק כדי להבין אם זה האחד, אבל לפחות היה. שמעתי בזמנו על מקרה של חבר טוב שהגיע למפגש, ובאותו הרגע הבחורה קמה והלכה. שמעתי על מקרים רבים של זלזול הפגנתי וחוסר כבוד מינימלי לזה שיושב או יושבת מולך. השקיעו זמן כדי להתארגן, כדי להתלבש וכדי לקוות ולצפות, ואת זה ביטלו ברגע אחד. ברוך השם שאני לא נמצא בחיפושים אחר החצי השני בדור הזה. לא הייתי צולח רגע אחד בסינון בין מסכים. בהזזת אצבע ימינה לחיים ושמאלה - השם ישמור. האם רווקות היא בחירה או מציאות? זו שאלה שכולם שואלים וזו שאלה ששואלים לפעמים יותר מידי.

לא מזמן התקשר אליי חבר ותיק. מעל לעשרים שנה אנחנו מכירים. יש לנו עוד חבר משותף. המכר שלי - אותו רווק, ביקש לא לדבר בזמן הקרוב עם החבר השלישי. "אני לא יכול יותר עם הלחץ שלו. כל שיחה איתו הוא עסוק בלהסביר לי כמה אני לא בסדר, כמה אני לא פשרן, כמה אני צריך לעשות, ואפילו מסכם איתי פעולות להמשך. ואני בכלל לא מעוניין בכל תוכניות האימונים שלו. אני מתקשר לשאול לשלומו, אני מתקשר לשאול לשלום המשפחה שלו, ואני לא רוצה לשבת שיחה שלמה ולהתנצל על מה שאני, על מה שאני עושה או לא עושה. אני באמת רוצה ואני באמת מנסה, אבל אין לי כוחות יותר להסביר לכולם".

זה היה מונולוג קשה. ואם לומר את האמת, מנקודת מבטי הוא לא עושה מספיק. או יותר מדויק הוא לא עושה כלום בנושא. אבל מזמן כבר הפסקתי לדבר איתו על זה. אדם יודע במה הוא טוב ובמה לא, ואין לו צורך בי כדי להזכיר זאת. הוא מתאר בפניי משפחה מורחבת שדואגת לו מאוד, אבל על הדרך גם יודעת לסגור חשבונות עם ההורים שלו. "ככה הם גידלו אותו שהוא חושב שהוא הכי ומי יודע אולי יש משהו מעבר, ויש משהו שאנחנו לא יודעים"? התחושה הבלתי נגמרת הזו.

סהדי במרומים, אני יודע בדיוק על מה הוא מדבר. אני, שנישאתי בגיל שלושים שזה לפני יותר מעשור. כבר אז גיל לא צעיר כדי לבנות בית וכדי להיסגר על מקום עבודה אחד. האצבע המאשימה. חוסר היכולת לענות לחברים, לסביבה הקרובה, על השאלה הזו באוויר "אז איפה הבעיה"? הפעמים שנקראתי להוריד את האף ולהפסיק לחפש את המושלם. אני, האדם הכי לא מושלם מחפש את המושלם, אני? את הפעמים שהייתי צריך להסביר, להרגיע. "אולי... אתם יודעים.. לא עלינו" הלחשושים האלו מסביב. ועם חזית מלחמה אחת להתמודד עם חזית נוספת של חיפוש עבודה. עם עוד ועוד חזיתות שהולכות ונפתחות כשהלחישה הזו אי-שם בחלל החדר. ההבנה הזו שלפחות חצי מהבעיות האלו ייעלמו אם רק תתחתן. כאילו שחתונה היא התרופה לכל מה שחסר בחיים. כאילו שרק מי שמתחתן הוא זה שהשיג הוא זה שהצליח.

(המשך בטור הבא)