מלעיל ומלרע <br>

סוף שנה ותחילתה - נקודת זמן הטומנת בחובה אכזבות, תודות, זכרונות והבטחות לגבי עצמנו (שלרוב לא תתקיימנה). גיליתי שכיהודי טוב לי: הבטחות שהבטחתי ולא הוצאתי לפועל בשנה (האזרחית) שעברה עדיין יכולות להתממש עד סוף אלול התשפ"ב. כך לדוגמה הרצון העז להיות בארץ "עוד השנה." אני מגחך להנהתי: כמה קל לעבוד על עצמי! ממזרות כזו, שאלה של פרשנות, ולי, כאמור, טוב: אני ממשיך לשחק, למתוח את ציר הזמן, להתאמו לצרכי.

השנתיים האחרונות היו שנתיים יוצאות דופן, שבכמותן לא מתנסים יותר מאשר פעם במאה שנים, אם בכלל מהלך החיים כולם. היו אלו שנתיים של מגיפת וירוס הכתר הגדולה, או כפי שהנשיא האמריקני טראמפ נהג לכנותה: מגיפת הוירוס הסיני.

כמעט כל מה שאנחנו צורכים בארה"ב מיובא מסין. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל הדברים המיוצרים מסין לא מיועדים להחזיק זמן רב. הם זולים, הם מתכלים. אנחנו אמורים להשתמש בהם ולזרוק אותם לזבל, ומיד לקנות דברים חדשים במקומם. (טוסטר אובן ב-30 דולר: לא כדאי אפילו לטרוח לנקות אותו, פשוט להזמין חדש מטרגט או וולמרט).

הסינים, מסתבר, החליטו להתחכם עם העולם כולו. דבר אחד בלבד הם פיתחו שיחזיק מעמד לעד, אותו וירוס סיני שהם ייצאו לעולם כולו. הוירוס מסרב לעזוב, נאחז איתן וטוב לו כך. תוצרת סינית לתפארת! ואני כבר מוסיף "הלוואי שתעלם כבר, די נמאס! את שלך עשית, לך, ואל תחזור!"

חודש דצמבר החל והסתיים, ואני ספרתי את הימים בהתלהבות רבה: "זה יום שבת האחרון בשנה, זה יום ראשון האחרון בשנה", וכך הלאה, כל יום ארי מגלה לו תגלית חדשה ומבשר אותה קבל עם ועדה, וההתלהבות שלו סוחפת את כולם. זו הייתה טבלת יאוש, עד שהכל הגיע לידי סיום, והשנה התפוגגה כלא היתה, ומעתה והלאה היא (מעלה) אבק. נראה לי שטבלת היאוש האחרונה שאני זוכר הייתה בצבא, ולאו דוקא שלי - כי אני נהנתי מכל דקה, מהקשיים, מהאתגרים, מהנסיון כולו. מה עושים אחרי שטבלת היאוש נגמרת, וה"סיוט" מאחוריך?

בשנתיים האחרונות יוצרים ישראלים הגדילו לעשות, ונוצר ז׳נר חדש, בבואה של עולם שהלך ונסגר, ופתאום היינו בבית עם האישה והילדים, ושום דבר לא היה בטוח, ורב הנסתר והמפחיד מהידוע והמרגיע. כל זאת התבטא בשירים ובמוזיקה, שם אנחנו שומעים על חיי המשפחה ועל פנייה לילדים, ובכלל על מה שחשוב ומהותי ומשפיע בחיים במקום כל השיטחי ובר החלוף.

אלוהים שלי, רציתי שתדע / חלום שחלמתי בלילה במיטה
ובחלום ראיתי מלאך / משמים בא אלי ואמר לי כך /
באתי משמים, עברתי נדודים / לשאת ברכת שלום לכל הילדים

כך מילות הפתיחה של עוזי חיטמן ז"ל בשירו "רציתי שתדע." לא הייתה אז מגיפה, אפילו לא בסרטים, אך חיטמן ידע מה חשוב בחיים, והוא ניצל כל דקה להעביר את המסר לכולנו. אולי הוא ידע שזמנו כאן קצוב, קצר ועומד להסתיים. כה מלא חיים ושמחה הוא היה, ואולי בשל כך ילדים מדור אחר דור התחברו אליו כה בקלות, ממש כמו באגדות.

חיטמן פונה לאלוהים - אלוהים שלו - ומחפש את פשרו של חלום שחלם. כמו אבי, הוא זוכר היטב את תוכן החלום, ואף מספר אותו לכל הסובבים. אך החלום נשאר כחידה לא פתורה, וחיטמן יוצא "לחפש מעט שלום" ומוצא - לא מלאך ולא שלום. המציאות אינה כפי שחלם, והתגשמות החלום רחוקה כמרחק בשורה מהתגשמותה. מה נשאר? אותה ברכת שלום לילדי כל העולם המתנגנת עד עצם יום זה תודות לחלומו של עוזי חיטמן ז"ל.

אני מתעורר לאט-לאט, מהסיוט המתמשך של השנה שחלפה, ולבי פועם בחוזקה, אני קצר נשימה, מרגיש שאני עומד להחנק. האנשים שהלכו ואינם. החיים שהוקפאו להם. ואני מחכה ליד אוהבת, מלטפת, מחבקת בעוז, מרגיש שזה הזמן, שכן לא טוב היות האדם לבדו.

ברקע מתנגן לו שיר שמילותיו (יוני יעיש ואבי אמינוב) דומות להרגשתי, כאילו הן מתארות אותה:

אם הפסקתי לבכות, סימן שאין לי מילים
אין לי מילים יותר
להסביר את עצמי, את כל מה שאני
מה שאני אומר
אם הפסקתי לבכות, סימן שמשהו בפנים
משהו עלי עובר

והנה הגוף שלי כולו רוטט מהתרגשות, יוצא לו בריקוד של סערת חושים:

התעוררתי לאט-לאט
הרגשתי כי כבר כמעט

השנה חלפה, שנה מגיעה, הכל עומד להשתנות!

אלא שכאילו מתרחשת אצלי מלחמה פנימית: מחד התעוררתי לאט-לאט, עם סימן שמשהו עלי עובר, מאידך-גיסא, קול תופים אדיר, מאות תופים, קול איתן: "התעוררתי ערום!" שירו של שלמה ארצי מלפני 38 שנים "רוב הזמן את אשתי." "חיינו עברו, נשארנו פשוטים ודומים, שתי רגלינו הולכות לאן שהולכים."

גם שלמה ארצי, כמו עוזי חיטמן לפניו, חלם:

ובלילה חלמתי, לא אינני זוכר את הכל
ציפורים נפרדות זו לימין וזו לשמאל

אך ארצי לא יוצא למסע חיפושים: "כל פרוש לחלום הוא מעל לכוחי." ארצי מתאר:

כל הערב עישנו, שרפנו סיגריה פשוטה
כל הערב אתך באותה המיטה
ובלילה לפני שנרדמנו, כיבית את האור
שוב ידינו בחושך גיששו לאהוב

כך הסתיים לו הלילה
עד שארצי מתעורר
"התעוררתי ערום"

וזו לא אותו אקט התעוררות כמו דור וחצי אחר כך. הדור החדש מתבכיין, מתפנק, מדבר יתר על המידה, מנסה לקמט במילים ולהסביר את מה שהוא אומר כי הוא תמיד צודק, ויודע יותר מכולם, ורק לא יודע גאוגרפיה או היסטוריה בסיסית, רק "מגיע לי" ו"אני, עצמי ולי" כל הזמן. ירדנה ארזי, נציגת הדור הקודם, עם שיר לוי, נציג הדור החדש, מנסים לגשר בין החיים של פעם לבין החיים של עכשיו, ובא לו (לפחות במוחי עם מנגינה שחודרת ומסרבת לעזוב) ארצי ומצליח להציג צורת חיים שונה לחלוטין, עבר שעליו אני מתרפק.

"התעוררתי לאט-לאט" מתערבב לי עם "התעוררתי ערום" אחד במלרע והשני במלעיל, שניהם נשמעים דומים זה לזה, אך אומרים דברים שונים במהות ובצורה. כך גם השנה שזה עתה חלפה והשנה שעתה מתחילה. נושקות זו לזו, מגפפות, מגששות, מסרבות לעזוב, אך אחת יודעת שזה סופה והשנייה שהיא היא הכוכבת החדשה, ואור הזרקורים מופנה אליה, רק אליה.

הבליל הזה של שני ניגודים, של שנה שהייתה ושנה שמתחילה גורם לי מחד לאי נוחות ומאידך לצורך לצאת בריקוד פראי, וכך נכנסת לתמונה חדווה עמרני, כשהיא שרה את "שנינו יחדיו" בצורה קסומה, מלאת חיים:

איזה ריקוד רקדנו שנינו יחדיו!
עד אור הבוקר רק נרקוד ונאהב
סואן, סוחף הוא המחול שכאן נרקוד
אחוז בי כך, נרקוד עוד ועוד

האנרגיה מתפרצת לה, כמו הר געש, ואני לא יכול לעצור בעד עצמי. חדווה עמרני לא הפסיקה להיות, ואנחנו יושבים בציפיה כל הזמן. כמו יין טוב, כמו מדינת ישראל המודרנית, עמרני פושטת שמלה ומיד מופיעה בשמלה אחרת, והיא מלאה חיות ועוצמה, עדנה שמגיעה עם נסיון, הצלחה ושנים.

בין חיטמן, ארצי, ארזי, לוי ועמרני אני בשכרון חושים מוחלט, שבע רצון בכל נימי נפשי וגופי מהיצירות המלוות אותנו ומוזגות תוכן וטעם, אנרגיה ומוזיקה לחיינו. מי יתן ואלו יחליקו את כל הקמטים, יעלימו את כל הקשיים וישאו אותנו על מרבד קסמים הלאה אל עתיד טוב יותר.