שיחה בין ערבים

מדי פעם יש הבלחה של אמת בתקשורת הממוסדת זה האמונה על האמת הפרבדאית. הנה התוכנית האלמותית מרחא-בית המשודרת בשעת השנ"צ בימי חמישי. המראיינת מדברת בעברית במבטא ערבי כבד עם מרואיין דומה בנושאים העומדים על סדר יומה של החברה הערבית מערבית לירדן. יש בראיונות הללו קו קבוע של הפלת האחריות על כל מה שלא נפלא בחברה הערבית על השלטון היהודי, כאילו היה שלטון יהודי במדינת ישראל. אלא שהפעם, דיון בנושא הניצב ג'מאל חכרוש, הממונה על השיטור בחברה הערבית שבחר להתפטר בזריזות לפני הדיון המעמיק בפרשת הדילוג מעל לגופתו של נרצח טרי המוטלת במדרגות ללא נוע, ללא הגשת עזרה, שלא לדבר על נטילת אחריות משטרתית על אירוע פלילי שהתרחש ממש בנוכחותו במקום.

בעקבות האירוע נאלמה דום מקהלת התמיכה בניצב הערבי היחיד במשטרה. נראה כי כולם נשמו לרווחה כאשר החליט להתפטר ובכך לקבור את הפרשה. ועל זה קבל המרואיין, עורך דין ידוע שאיננו קשור לאיש המשטרה הבכיר, ואמר: הנה שוב היהודים זורקים את הערבי תחת גלגלי המכונה, שכן נהיר לכולם כי לג'מאל חכרוש לא הייתה שום ברירה אחרת חוץ מלדלג מעל הגופה ולנוס על נפשו פן ילכד ברשת האינטרסים הנוגדים של החברה הערבית. יתר על כן, קובל אותו עו"ד, במשטרה ידעו כי מינויו של הניצב הערבי הוא למעשה הצבה במילכוד, סוג של כשלון ידוע מראש.

הכיצד, הקשתה המראיינת. הרי תמיד נאמר כי רק ערבי יכול להבין את תסבוכות החברה הערבית, ולכן הצדק והקדמה דורשים שהמנדט יציב בראש מערך אכיפת החוק בחברה הערבית דווקא מי מן הקהילה.

לא ולא עונה עורך הדין הנכבד. מערכת הלחצים והמכבשים המופעלים על איש חוק ערבי הם כה כבדים, כה לוחצים, כה חודרניים, שאין שום דרך בה איש חוק ערבי יוכל לאכוף את החוק בתוך הכפר והסביבה ממנה הוא בא, ולשרוד. אחרי בן דוד שנרצח, ועד בן דוד רחוק יותר שנרצח, והכל בסכסוכי משפחות ושבטים בתוך הכפר, כל מעשה שיעשה שם אותן איש חוק, יציב אותו ומשפחתו הקרובה והרחוקה לא על הכוונת, אלא בלועו של תותח האלימות המבעבעת בכל כפר ובכל יישוב ערבי. לכן רק נציג המנדט, ואפילו יהודי, יוכל להתמודד עם רשת האלימות האינטרסים והשנאות ולייצב משהו שמתקרב לתקן המקובל בחברה היהודית.

דיקטטורה של משפחה

אם כן, הקשתה שוב המראיינת, מה באשר לכלל המנהל העצמי של השלטון המקומי הערבי? האין הוא נגוע באותו נגע של חוסר משילות ואלימות? אכן כן עונה עורך הדין הערבי. לו בידי הדבר הייתי מונע את מרבית ההחלטות החשובות הכרוכות בכסף ציבורי מן השלטון המקומי הערבי ומשיב אותו לידי המנדט, הממשל העצמי של ערבים כה נגוע בשבטיות, באלימות ובשחיתות שעדיף למסור את כלל ההחלטות הנוגעות להקצאות קרקע ומבנים וכספים ליהודים, כנציגים חסרי פניות של המנדט.

עד כאן לשיחה בין שני ערבים שיודעים כי יש לא מעט יהודים המאזינים לדבריהם. הם מודים כי שלטון אזרחי עצמאי ערבי הוא רע לערבים והוא הדבר הרע ביותר שיהודים יכולים לעשות לערבים הוא למסור לערבים את השלטון המקומי.

ואם הדבר נכון בכפר של כמה אלפי ערבים עד כמה הדבר נכון במדינה של כמה מיליוני ערבים מוסלמים? קל וחומר, הרבה יותר גרוע. אין מדינה ערבית מוסלמית שאיננה דיקטטורה של הגורם האלים ביותר. גם המדינות עימם חתמה ישראל הסכם שלום מצליחות להתקיים מכיוון שהן דיקטטורה של משפחה. בירדן המשפחה ההאשמית. בנסיכויות המפרץ הפרסי כנ"ל. בחצי האי הערבי משפחת סעוד, ברשות הפלשתינית החונטה של הארגון לשחרור פלשתין. השלטון מתקיים תחת דגלי האלימות, השחיתות והשבטיות בדיוק כמו חורה גדולה או רהט גדולה או כסייפה גדולה או כפר כאנה גדול.

התוצאה הנראית לעיין בארץ היא כי מספר הנרצחים בחברה הערבית הוא פי עשרה ממספר נפגעי הטרור הערבי נגד יהודים. יתר על כן ככל שהערבים מרכזים יותר כוח והשפעה ואמצעים כלכליים כך מספר הנרצחים והנפגעים מאמיר. וככל שיאמיר כך תתגבר הנטייה של ערבים להגר למקומות בהם השלטון הערבי עדיין לא הגיע, ולהניף בהם את שלושת הדגלים של אלימות שבטיות ושחיתות, מבאר שבע ועד לונדון, הכל אותו דבר.

מדינת תל אביב

אז מה האינטרס של מדינת היהודים לו הייתה מדינה כזו? האינטרס שלה הוא לבודד כל התיישבות ערבית, ואפילו בלתי חוקית ולא מתוכננת, כל עוד איננה מתנגשת עם יישוב יהודי. שנית לא להתערב בשום סכסוך ערבי. לא משטרה, לא צבא, לא בית ספר, לא ספריה, לא בריכה ולא מסגד ולא בית חולים. למסור ביד הערבים את כל הדרוש לניהול עצמי ולהתבונן מן הצד. לעולם לא לפזר מועצה ערבית, לעולם לא למנות מועצה קרואה ויושב-ראש יהודי ליישוב ערבי. לפצל כל יישוב מעורב לשכונות ערביות ויהודיות תוך שמירה על זכות הקניין היהודי, ואת הסכסוכים הערביים על זכויות קניין למסור לידי מועצות ערביות. להעביר את סמכויות מינוי הכמורה המוסלמית לידי המועצות הערביות. לבנות בתי חולים במגזר הערבי לפחות כמספרם באוכלוסייה. להבין שאין שום הבדל בין כסייפה לעזה, בין שמעון הצדיק לנוף הגליל בין יפו לרמלה לראמאללה-פסגות. בידול מוחלט של היהודים מן הערבים והימנעות מוחלטת מניהול ענייני הערבים.

בגדול, ברמה המדינית, השיטה פועלת. ישראל איננה בעזה והחמאס הורס את עזה. ישראל איננה בדרום לבנון ולבנון היא עיי חרבות מבחינה אזרחית. ישראל מגבילה את שליטתה בשדרה המרכזית של ארץ ישראל למניעת חלקית של פעולות טרור בלבד, והרשות הפלשתינית היא בור ריקבון של שחיתות ואלימות ושבטיות הדוחקות רבים מאוד לעזוב. אבל כמובן ששום דבר לא נעשה עד הסוף.

כי האמת היא שאין מדינת יהודים. יש מדינת תל אביב עם שלוחת בובות באל קודס, ויש מנדט על שאר הארץ. המנדט מנסה לאזן בין האלימות-שבטיות-שחיתות ערבית לבין הפריפריה היהודית, שאין לה מספיק כסף כדי לרכוש לעצמה דירה בתל אביב, על תקן של שווים בפני המנדט. המנדט תמיד נכנע לאלימות, מחפש את הדרך להימנע מעימות עם האלימות הערבית, ומנחם את עצמו בדיכוי ניצני המרד הרופס של הפריפריה היהודית, מן המחלקה ה(אנטי) יהודית בשב"כ ועד לפטור הניתן למשטרת המנדט לנגח רכב של נערי גבעות אל התהום ועד לענשים מגוחכים לפושטים ובוזזים בנגב. אגב כך הוא משקיע אין סוף משאבים באלימות-שבטיות-שחיתות ערבית על-מנת לדחות את הסוף הבלתי נמנע שהוא סוריה גדולה.

ואת כל זה אפשר ללמוד משיחה אחת בין שני ערבים רהוטים בעברית. תארו לכם מה אפשר ללמוד מכלל השיח הבין ערבי, בערבית, לגבי הסיכוי לחיים של שלום ושגשוג במדינה דו-לאומית נוסח בלגיה, אבל לחוף הים התיכון.