הורדת הבגרויות במקצועות רבי המלל

לאחרונה נשמעים קולות בתקשורת על רפורמה חדשה מבית היוצר של שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון. הרפורמה עוסקת בהורדת חובת הבגרות החיצונית במקצועות רבי המלל במערכת החינוך, קרי: ספרות, תנ"ך, היסטוריה ואזרחות.

על פניו, יוזמה מבורכת ומאד מותאמת למאה ה-21, מותאמת לרוח החינוכית שנושבת בשנים האחרונות, רוח שמביאה בתוכה בשורה האומרת שהתלמיד הוא במהותו אדם חוקר, שהמורה במהותו הוא כבר לא מקור הידע אלא רק המתווך, הוא המאמן הרגשי של התלמידים והמכוון. אין צורך בשינון אלא רק בהבנה של החומר הנלמד. למעשה, האינטרנט על שלל אתרי המידע השונים בתוכו הוא מקור הידע והמורה הוא רק המוביל את התלמידים לעבר מקור הידע והנותן להם את הכלים וההכוונה. על פניו, אין יותר נכון והגיוני מכך. אך למעשה, מדובר בהבל הבלים!!

שינון מול הבנה - תלמידים בימינו לא שונים באופן מהותי מתלמידים בדורות הקודמים. כל תלמיד בכל מקום בכל זמן, יעדיף פעמים רבות לא ללמוד על פני ללמוד. כל תלמיד מכיתה א עד כיתה ו (ועד כיתה יב' למעשה) זקוק להרבה יותר מהכוונה. הוא צריך ללמוד את היסודות, הוא צריך לשנן ולא רק להבין. את לוח הכפל לדוגמה, בתחילת הדרך, צריך לשנן הרבה לפני ההבנה. את אותיות ה-א-ב ואת ה-ABC אין מה להבין, צריך קודם כל לשנן. בלי מיומנות השינון יכולת ההבנה של התלמיד מוגבלת הרבה יותר. ברור שישנם תלמידים שללא שינון אלא רק מתוך הבנה ילמדו יותר טוב. ברור שיהיו תלמידים (וגם הורים) שיראו בהוראת השינון "בית כלא" מחשבתי וכליאת התלמיד בתוך משבצת של סבל. אבל הראייה היא מערכתית ולא על התלמיד הפרטי.

"מקור הידע" - למרות כל ההספדים המורה הוא עדיין מקור הידע. הסיבה העיקרית לכך היא שהיום אנו עדים למהפכה חדשה שעוברת על החברה האנושית. מהפכת ה"פייק". במציאות של ימינו אין יותר מקור ידע מוסכם, אין כזה דבר יותר "אנציקלופדיה", מקור ידע מקיף שעובר עריכה על גבי עריכה, שטובי הדוקטורים והפרופסורים כותבים בה ערכים. היום יש ויקיפדיה במקרה הטוב (שעם כל הכבוד היא לא באמת מקור אקדמי אמיתי), ובמקרה הרע, פייסבוק ואתרי אינטרנט קיקיוניים ומסוכנים.

דווקא בתקופה זו, כשכמות המידע העצומה שמסתובבת באינטרנט היא בלתי נתפסת, כשמקורות המידע הם כל כך מגוונים ובחלקם הגדול לא אמינים ושקריים, דווקא היום המורה הוא מקור הידע האמין ביותר (בהנחה שהוא באמת אדם משכיל שמלמד את המקצוע שהוא מבין בו ואוהב אותו, ולא נזרק אליו מחוסר שעות ורצון להשלמת משרה).

עכשיו נשאלת השאלה אילו מיומנויות באמת תלמידים צריכים במאה ה-21. לא אכנס לדיון עמוק בנושא אבל אציין שלא משנה איזו מיומנויות תלמיד צריך, חלק בסיסי ומהותי של אותה מיומנות הוא יכולת קריאה והבנת הטקסט. מה שהכי מרגיז בכל העניין הוא, שאין שום שאלה על כך שבמקצוע החשבון צריך לחזור ללא הפסקה על החומר, לשנן את הנוסחאות ולשנן את החוקים של המתמטיקה. בלי לזכור את החוקים ולשננם לא יהיה אפשר לפתור את התרגילים. ברור שצריך להבין, אבל לא פחות חשוב מכך, צריך לחזור ולחזור ולעשות עוד ועוד תרגילים. ובסופו של דבר שינון חומר עם מספרים לא שונה מלכתוב ולכתוב עוד ועוד ולקרוא עוד עוד, רק כך אפשר לפתח מיומנויות של הבנה. העובדה המצערת היא שהמקצועות רבי המלל, הם אותם המקצועות הקשים ביותר בבית הספר כיום, הם דורשים מיומנויות שלכאורה כבר לא חשובות לחברה הישראלית במאה ה-21:

שינון (לחרדים ולדתיים השינון הוא עדיין אחד הנדבכים החשובים בחינוך), זיכרון של פרטים, זיכרון של שמות תאריכים, יכולת לקרוא טקסט מורכב ולהבין את משמעותו ואת המסרים בתוכו ללא תיווך חיצוני. אלו מיומנויות שאנו אמורים ללמד את התלמידים מבית הספר היסודי ועד התיכון, אלו הם היסודות עליהם אמורים התלמידים להגיע לאקדמיה ולהצליח בלימודיהם, לחקור, להגיע למסקנות ובסופו של דבר לבנות חברה ומדינה שיחזקו את האדם ואת מהותו האזרחית החושבת, יעניקו לו חיים בריאים יותר, מאושרים יותר ובטוחים יותר.

בגרות חיצונית כן או לא - כאשר אנו הופכים מקצוע לתחום שאין בו בגרות, המקצוע נהפך לסוג ב'. זו דרכה של המערכת ואלו הם סדרי העדיפות של המורים, התלמידים וההורים. לאותם מורים בינינו שמלמדים את המקצועות ההומאניים ידוע וברור שישנו לחץ תמידי של ההנהלה לתת ציונים מאוד גבוהים בחלק ה-30% של המקצוע, גם אם לכאורה אין כזה לחץ. יותר מכך, ברבים מבתי הספר העבודה הנדרשת מהתלמידים היא שטחית, מאוד טכנית ולא מלמדת כלום מעבר לעשיית "וי" ונתינת ציונים מאוד גבוהים כחלק מההגנה לקראת הבגרות החיצונית.

השאלה היא מה החזון האמיתי של מערכת החינוך בישראל, איזה תלמיד אנחנו רוצים להוציא לעולם, איזה מסר אנחנו מעבירים לתלמידים בעודנו הופכים את בחינות הבגרות למשהו כל כך טכני ושטחי מבחינת התכנים.

צריך שינוי - ברור שתמיד צריך לשנות ולהשתנות, ואכן, בחינות הבגרות בהיסטוריה לדוגמה, משתנות כל הזמן, תוכנית "יהלום" / "בגרות עתירת ידע" היא דבר מדהים שנעשה במשרד החינוך, מעבר של הבחינות הרגילות לבחינות דרך מחשבים. אבל מהלך שמעביר את כל הבחינה דרך מחשבים, עם תמונות, קטעי מקור מוסרטים ושאלות מורכבות דורש דברים רבים. החל ממורים להיסטוריה שמבינים בחומר ואוהבים את המקצוע, שעות רבות יותר לתחום ההיסטוריה, הכנה של בית הספר מבחינת טכנולוגית לוגיסטית, ובקיצור, הרבה כסף והרבה מחויבות מצד ההנהלה, המורים המקצועיים, רכז התקשוב, טכנאי המחשבים וכמובן התלמידים. מעבר לכך שתוכניות כאלו דורשות הרבה מאוד משאבים מהמורים ומבית הספר, משרד החינוך מערים קשיים בלתי אנושיים על בתי הספר שרוצים לקחת חלק בתוכניות אלו. הסיבה המרכזית לדעתי, היא למנוע זילות של המקצוע, פחד מההעתקות ופגיעה בטוהר הבחינות. לצערי, לעתים הרצון למנוע זילות וההעתקות עוצר התקדמות באופן מוחלט.

מה ששרת החינוך מפרסמת הוא בדיוק ההיפוך הפופוליסטי של התוכניות השונות להערכה חלופית (ה-70%) שקיימות במקצועות ההומאניים. יכלה השרה להתעמק קצת יותר בנושאים אלו, לראות איפה יש חסמים, לראות איפה יש צורך בהסטת תקציבים ולקדם רפורמות, לא "מהפכות". מה שקורה בדרך כלל עם מהפיכות הוא אסון או כלום. הדרך הנכונה היא לקדם בנחישות ובצורה ברורה עם יעדים ברורים את צורת ההערכה החלופית כך שאפשר להאחז במשהו לכל האורך הדרך.

הפתרון הנכון הוא להכניס יעדים לתוכניות, להוסיף עוד שעות הוראה בתחומי דעת אלו על חשבון שיעורי "שפה", הוספת שעות למקצועות אלו בחטיבות הביניים ובתיכון, שתהיינה מתועלות למעקב פרטני אחר התקדמות התלמידים/צוותי התלמידים בעבודות החקר שלהם. וכן, הוספת תקנים לסטודנטים שילוו תלמידים בעבודות חקר על חשבון מלגות של פרח לדוגמה.

הכל קיים במערכת צריך רק לדחוף אותו קדימה. הפיכת התלמיד ליצור חוקר ומתעניין היא אידיאה מדהימה, אך המציאות היא שלא כל תלמיד יכול להיות יצור חוקר, לא כל תלמיד רוצה להיות יצור חוקר. צריך למצוא את התמהיל הנכון, לעשות את הניתוח אך לא להרוג את החולה. שרת החינוך, כמו רבים וטובים לפניה, מחפשת כותרות ואהדה של הציבור על חשבון בחינה לעומק של הדברים וניצול המשאבים הקיימים העומדים לרשות המערכת, לטובת המורים והתלמידים כאחד.