אצבע בעין

לפני כחודשיים, הודיעה פינלנד, שתקנה מטוסים חמקניים F-35 מארצות-הברית, ובאחרונה הודיעה, כי בכוונתה להצטרף לנאט"ו. האם זו שוב התגרות (מכוּונת) ברוסיה, שיזמה ארצות-הברית, או שמא טיפשות שגרתית? לדעתי, זו התגרות, שתסלים את משבר אוקראינה, כיוון שזו בדיוק טענת רוסיה בעניין גאורגיה, אוקראינה ועוד מדינות-שכנותיה: ארצות-הברית ונאט"ו חותרות להקיפה, ולהכילה; וזה מאיים עליה.

הכלה הנה מדיניות אמריקנית ידועה במלחמה הקרה, שכוונתה הייתה להקיף את ברית-המועצות בטבעת של בריתות הגנה פרו-מערביות. חמורה יותר התעלמות הלסינקי מההקשר - הודעה על כוונתה להצטרף לברית הצפון-אטלנטית דווקא בעיצומו של העימות באוקראינה.

פינלנד הייתה חלק מהאימפריה הרוסית עד 1917, ובשנת 1920 נחתם הסכם, שקבע את הגבול בין המדינות. בשלושים בנובמבר 1939 פלשה ברית-המועצות לפינלנד לאחר שתביעותיה הטריטוריאליות משכנתה לא נענו. זו הייתה "מלחמת החורף", שנמשכה עד שלושה-עשר במארס 1940, והסתיימה, כצפוי, בתבוסה פינית, אך הוכיחה, שהצבא האדום מתקשה לפעול מול אויב נחוש ומיומן. פינלנד איבדה בה שטחים, והסכימה לשליטה סובייטית עליה, אך שמרה על עצמאותה.

לאור הבטלנות ארוכת-השנים של נאט"ו, איני מצליח להבין את ההיגיון הפיני לתקוע דווקא עכשיו אצבע בעיני הרוסים, ולחשוף את מדינתם לפלישה רוסית, למרות שהם מאמינים בכוחו של צבאם.

סין שותקת?!

אחת התעלומות הגדולות במשבר הנוכחי באוקראינה הנה עמדת סין. מחד-גיסא, הכריזה סין, כי רוסיה הנה בעלת-בריתה האסטרטגית החשובה ביותר. מאידך-גיסא, לשתיהן יש אסטרטגיה משותפת לזנב בהגמוניה האמריקנית במערכת הבינלאומית; והן עושות זאת בהצלחה רבה על פני כל הגלובוס: באוקיינוס הקרח (הארקטי) הצפוני, באוקיינוס ההודי, באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט, שהוגדר כבר לפני כמאתיים שנה, בדוקטרינת מונרו האמריקנית (1826), כים אמריקני.

בתחילת פברואר נפגשו שי ג'ינפינג, נשיא סין, עם ולדימיר פוטין, "חברו הטוב ביותר", בטקס פתיחת אולימפיאדת החורף בבייג'ינג, שהוחרמה חלקית על-ידי המערב. פוטין היה כמעט ראש מדינה יחיד, שבא לטקס, כהבטחתו. מהפגישה יצאה הצהרה משותפת, שבמסגרתה נשבעו המדינות ל"ידידות ללא גבולות" ביניהן; הגיעו להסכמות רחבות, כמו התנגדות להתרחבות ברית נאט"ו; ביקרו את ארצות-הברית; והזהירו ממדינות, ששואפות להגמוניה גלובלית, מקדמות עימותים, וכופות את תפיסתן למושג דמוקרטיה. אוקראינה לא הוזכרה בהצהרתם כלל. זאת, למרות שרוסיה הצהירה על תמיכתה בעמדה הסינית ביחס לטיוואן ועל התנגדותה לעצמאות האי.

משבר אוקראינה יכול להועיל לסין, כיוון שארצות-הברית עסוקה בו, ותניח לרגע לנעשה בים סין הדרומי, ואולי גם בטאיוון, כפי שמוסקבה ניצלה את העיסוק האמריקני ביחסיה עם סין, כדי להרחיב את השפעתה ברחבי העולם. עם זאת, סין מתנגדת להתערבות של מדינה בענייניה של מדינה אחרת. לגביה, טאיוון הנו חבל פורש מהמולדת הסינית ותו לאו; והיא מכירה בעצמאות אוקראינה וחתומה על ברית הגנה עמה.

לאחר סיפוח חצי-האי קרים (2014), הבטיחה בייג'ינג, שתסייע למוסקבה מול העיצומים הכלכליים, שהטיל עליה המערב, ואפילו חתמה על הסכמים כלכליים עמה. מעריכים, כי העיצומים הכלכליים, שהוטלו כעת על רוסיה, יפגעו גם בסין, היצואנית הגדולה ביותר לרוסיה ולאוקראינה; ולכן, תתקשה לשבת על הגדר, ולא לעזור למוסקבה.

המשבר באוקראינה פוגע בהתקדמות הרעיון הסיני לבנות מחדש את "דרך המשי" מסין למערב אירופה ואת דרך הים, שמובילה מסין לאירופה ולדרום אמריקה. לסין יש די עתודות להמתין, לסייע לרוסיה, בעלת-בריתה, ולחכות להזדמנות לפרוץ, ולנצל את המשבר לטובתה.

טאיוון בסכנה?!

נראה, כי סין בוחנת את תגובת ארצות-הברית לפלישה לאוקראינה, כדי להבין כיצד תגיב וושינגטון על פלישתה לטאיוון. ארצות-הברית מחויבת בחוק לסייע לאי הפורש, שהכריז על עצמאותו, ועשתה זאת בעבר. זכור המשבר, שפרץ בסתיו 1958, כשצבא סין הפגיז בתותחים את האיים ק̤ימוי ומאטסוּ במ̤צר, המפריד בין טאיוון (אז - פורמוזה) לסין היבשתית. הנושא הפך לחריף במיוחד במערכת הבחירות לנשיאות בשנת 1960, ובסיכומו קיבל גם ג'ון קנדי את התחייבות האמריקנית להגן על עצמאות טאיוון. אך יש יותר מספק האם יש ממש מאחורי המלל האמריקני - ובעיקר, בעידן ביידן.

נוכחות הצי השביעי האמריקני באוקיינוס השקט מלמדת משהו על המחויבות האמריקנית להגנת האזור ההינדו-פאציפי, אך אין בה די. זאת, בעיקר, כיוון שבבית הלבן נמצא נשיא דמנטי, שהתואר נמושה, אינו ראוי לו. ג'ו ביידן הרבה יותר גרוע מזה. עם עזיבת טראמפ נפער רִיק מנהיגותי בארצות-הברית, וכל העולם רואה זאת היטב.

גרמניה מתנערת

המפסידה הגדולה מהמלחמה באוקראינה היא אירופה, שבמשך שנים זלזלה בארצות-הברית, שדרשה ממנה להגדיל את תקציב הביטחון לשני אחוזים מתוצרן הלאומי. כרגע נראה, כי ברית נאט"ו הנה נמר מפורר של נייר, וארצות אירופה נדרשות לחשוב במהירות מחדש על עתידן הביטחוני.

לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה, הגדילה גרמניה את תקציב הביטחון ליותר משני אחוזים מהתוצר - לעומת 1.4 אחוזים קודם לכן. הקנצלר אולף שולץ הכריז על הקצאת מאה מיליארדי אירו לחימוש צבא גרמניה, והודיע, כי ארצו תשלח לאוקראינה אלף טילים נ"ט וחמש מאות טילים נ"מ - לכאורה, נשק הגנתי, בניגוד למדיניות המסורתית של גרמניה לא לספק נשק למדינות באזורי עימות. בינתיים טרם שמענו על צעדים דומים ממדינות אירופה המערבית, אלא רק דיבורים, הבטחות ריקות מתוכן והצטרפות לעיצומים הכלכליים על רוסיה.

בנוסף, החליטה גרמניה בעקבות המשבר באוקראינה להשקיע הרבה בהגנתה ובצבאה, כדי לעשותו יעיל וכשיר להגן על ארצו, לאחר שנים של קיצוצים בתקציב ההגנה וביטול גיוס החובה, תהליכים, שאִיּנוּ את הבונדסווהר. גרמניה תהיה אחת הניזוקות הקשות מהעיצומים על רוסיה, כיוון שהיא משקיעה גדולה בצינור הגז נורד סטרים 2 הרוסי, שיוּשבת, כנראה, בעיצומים הללו. בנוסף, יסבלו ארצות אירופה מחסימה בהזרמת דלק וגז רוסיים אליהן דווקא בעיצומו של החורף הזה. זה יחייבה לחשוב על חלופות למקורות הרוסיים לאנרגיה - אולי זה מניע את רצונה בהסכם גרעין חדש עם אירן. בינתיים, בלחץ גרמני, הוצאה האנרגיה מהעיצומים נגד רוסיה.

ברוב סיכלותה, החליטה ממשלת ישראל לפני כמה חודשים לצמצם את חיפושי הגז - בשם טרלול פרוגרסיווי מתקדם. כעת, למרות החלטת הממשלה מתברר עד כמה חשובות עצמאותנו האנרגטית ויציבותנו הכלכלית, שבשתיהן מחבלת "ממשלת השינוי, האיחוי והריפוי", לפי הגדרת זוממיה.

האם יוכלו גרמניה, נאט"ו ומערב אירופה לסגור במהירות את הפער, שפתחו בהגנה על ביטחונן? יש להן הכספים לעשות זאת, אך הן חסרות הבנה, שהדבר דחוף, חסרות רצון וחסרות מוטיבציה. מסוף מלחמת העולם השנייה, התרגלה מערב אירופה לחיות כפרזיטית שאננה על תקציב ההגנה האמריקני; והרגלים אין משנים בקלות. מה עוד, שאירופה מוכה, כמו המפלגה הדמוקרטית האמריקנית, ברמה גבוהה מאוד של טרלול פרוגרסיווי, ומעדיפה להיכנע ולהיכבש (עיינו בערך הפליטים באירופה כעת), ולא לעשות חס וחלילה להגנתה.