כשירות ולא כמות

שלושת פיגועי הטרור שבוצעו לאחרונה שונים במידה רבה לעומת פיגועי הטרור בתקופת "אינתיפאדת הבודדים" (2015 - 2016). ההבדלים המרכזיים הם רמת הנחישות של התוקפים להרוג, ההכנות המוקדמות שבוצעו, השילוב בין סוגים שונים של אמצעים, כגון מכונית וסכין או כלי נשק מסוגים שונים. בולטת בהם גם מיומנות בסיסית בהפעלת כלי הנשק ומשך הזמן של ביצוע הפיגועים הללו גם הוא ארוך יחסית ונמנה בדקות ולא בשניות. מה הגורם להבדל ברמת הקטלניות? כאשר תוקף נחוש להרוג ומתמיד בכך, קשה לשבש את פעולותיו. תוקף נחוש נמצא בתוך "מנהרת אלימות" והמיקוד בפעולות האלימות מאפשר לו להתמיד בהן. כאשר התוקף אינו נחוש, כפי שארע פעמים רבות מאוד בפיגועים של אינתיפאדת הבודדים, נדרשת פעולה פיזית כלשהי, לעתים רבות ללא כל צורך בכלי נשק, המוציאה אותו ממצב פסיכולוגי זה. שיבוש פיגוע של תוקפים שאינם נחושים מתבצע בדרך כלל באמצעות פעולות התגוננות פשוטות כגון זריקת חפצים, מאבק וצעקות. אבל, אם חלילה אנו נמצאים בפתחה של תקופת פיגועים הדומה למה שראינו השבוע, אין די בפעולות התגוננות שכל אדם סביר יכול לבצע.

ניתוח חזותי של פיגועים שהתרחשו באינתיפאדת הבודדים, המבוסס על צפיה בסרטונים שאזרחים העלו לרשת, מראה כי היכולת לשבש פיגוע באמצעות נשק מתרחש כאשר משבש הפיגוע יודע כיצד להשתמש בנשק והוא נחוש לעשות זאת. זהו הגורם רב ההשפעה והחשוב ביותר. הוא ולא שום קטגוריה חברתית אחרת, אידאולוגיה או שייכות לקבוצה מגדרית או אתנית. לשם דוגמה, הגורם היחיד שיכול להסביר שיבוש פיגוע על-ידי נשים בכל התקופה של אינתיפאדת הבודדים היה רמת ההכשרה המעשית של שוטרות וחיילות.

הדבר מחדד מאוד את היחס הנכון לנשיאת נשק על-ידי חיילים, שוטרים ואזרחים כאחד. והנה, דווקא כאן מצוי עקב אכילס בטיפול בנושא. רבים מלובשי המדים והאזרחים או שאינם נושאים כלל נשק או שאינם יודעים כיצד לעשות בו שימוש וחשוב מכך: אינם מודעים לכך שעליהם מוטלת חובה להשתמש בו. מה הסיבות שהביאו למצב כזה? ראשית, תפוצה רחבה של כלי נשק היא כאב ראש. היא מעורבת במקרים רבים של פליטות כדור, פציעות, התאבדויות, גניבות ותקלות בכלי הנשק. זו סיבה מרכזית לכך שכחיילים רבים מאוד כלל אינם נושאים נשק. שנית, הכשרה יסודית בנשק היא יקרה ויש בה גם סיכון. כל מי שניגש לחידוש רישיון לנשקו האישי מבין עד כמה נרתעת המדינה מהשקעה בהכשרה כזו ואף יותר מכך, בשמירת הכשירות הזו. התוצאה היא תהליך הכשרה שטחי ביותר, אשר רובו מוקדש לאזהרות שונות ולא מתרגלים בו כמעט אף פעם ירי מבצעי או תפעול תקלות ירי.

שלישית, ואולי החשוב ביותר, מודעות. כל מי שנושא נשק בתקופת פיגועים חייב לדעת ולהפנים את המשמעות של האחריות ושל המנהיגות המצופה ממנו. ללא הפנמה של ציפיות כאלו אנשים אינם פועלים לשיבוש פיגועים. מי שיכול לשבש פיגוע צריך להבין, כי חובתו האישית לנסות להגן על הציבור במקרה של פיגוע. בתקופה זו שבה אנו חיים הנכונות ליטול אחריות כזו, בוודאי בעת פיגוע, שהוא אירוע בלתי סדור ובלתי מובן ואין לגביו כללים ברורים לפעולה, נכונות כזו אינה מובנת מאליה. היחס המורכב לאזרחים שמנעו את הפיגוע בבאר שבע מראה זאת בבירור. מצד אחד היללו אותם ומאידך הם היו צפויים לביקורת ולחקירה ונשקם אף ניטל מהם.

שאלה משמעותית אחרת היה מידת היכולת של המערכות הביטחוניות להסתגל למציאות החדשה, אם חלילה אנו עומדים בפניה. אם יתרבו פיגועים המאופיינים בתוקפים נחושים ומאורגנים הרי שבנוסף לדריכות הקיימת ממילא של כוחות הביטחון תידרש גם השקעה בהדרכה של נושאי הנשק כדי שיוכלו לזהות באיזה מצב הם נמצאים ומה ניתן לעשות. לדעתי יש להשקיע בכשירות של נושאי הנשק, ותפוצה רחבה מדי של כלי יריה לא תסייע בכך. הצגת מאפיינים של פיגועים לציבור, הגדרה ברורה של ציפיות מכל אדם הנושא נשק ברישיון והכשרה יסודית הם המרכיבים החשובים בהתמודדות של ישראל עם גל נוסף של פיגועים.