קורבנות חג

שוב חוזרים המראות: ירי במרכז הומה, אנשים פצועים, דם על המדרכות, חלונות מנופצים, שולחנות הפוכים, אנשים נמלטים, יללות צופרי אמבולנסים וניידות כוחות ביטחון שמגיעים לזירה, כתבים מתרוצצים ונעצרים בפנים רציניות לספר לצופים על האירוע. אולפני טלוויזיה שנפתחים לשידורים מיוחדים עם "פרשנים צבאיים" חמורי סבר.

אצל שכנינו הערבים, מחלקים סוכריות, פנים צוהלות, יללות שמחה, מנהיגי ארגוני טרור בחיוכים זחוחים, מברכים את הרוצחים ומבטיחים לנו "סופת אש". המנהיגים שלנו לא מופיעים בציבור, הם עסוקים ב"הערכות מצב" ובתכנונים.

הרגילו אותנו שהחגים והמועדים של הערבים מלווים בקורבנות אזרחים ישראלים. שבועות לפני רמדאן, הבהירו פרשנים ופוליטיקאים שאלה ימים "נפיצים" וצריך להיערך לפיגועים. כאילו זו גזירה משמיים שאזרחי ישראל צריכים להיות נכונים לקורבנות. וחגים ומועדים לא חסרים. חגי האיסלאם, יום ה"נכבה", ימי זעם ועוד. הרגילו אותנו להרכין ראש לחטוף ולהבליג, כי מה לעשות? הערבים חוגגים וכשהם חוגגים אנחנו מדממים.

יש מה לעשות בכל הרמות. ברמת הפרט, יש לאפשר הצטיידות בנשק אישי לכל אזרח או אזרחית ששרתו בצה"ל ועברו אימון מתאים. בחור או בחורה שהיו בזירת אירוע עם נשק אישי ומגיבים מהר היו חוסכים קורבנות. בתי עסק ובילוי, חייבים להעסיק מאבטחים חמושים, מה יאפשר תגובה מהירה ותעסוקה לצעירים משוחררים.

הרתעה לא משיגים במילים אלא במעשים: יש לעצור את כל השוהים הבלתי חוקיים, שרובם מתגוררים בערים הגדולות תוך העלמת עיין של השלטונות. לעצור, לתעד, ולסלק אותם לאיו"ש ולעזה. לסלק בשלב הראשון, כי מספרם גבוה מכדי שנמלא את בתי הסוהר או מחנות המעצר. אלה שיחזרו ויתפסו שוב לכלוא במלוא חומרת הדין וללא רחמי בתי משפט.

להדק את האבטחה במעברים, ולסגור פרצות שהפכו לדרכים עוקפות מחסומים. לפזר בכוח התפרצויות והפגנות שמחה או זעם, ללא חשש. הכוחות יכולים לעטות מסיכות כנגד המצלמות שנמצאות בידי כל אדם. לא לאפשר ביזוי חיילים ושוטרים ביריקות קללות או מכות. לבצע פעולות מניעה חמושות בריכוזי מחבלים וסייעניהם. אין צורך "לצבור כעס" כדי לצאת לפעולה בה יחוסלו מחבלים וייאסף אמל"ח.

להכין תוכנית אמיתית מלווה במודיעין וכוחות לאיסוף כלי נשק בישובים ערביים בישראל. נכון מדברים על זה, אבל עושים מעט. פרעות של ערבי ישראל כפי שקרו ב"חומת מגן", או באחד מהחגים והמועדים שציינתי, חייבות להגיע לקיצן כשהפורעים נפגעים קשות.

"במזרח התיכון מדברים ערבית ולא מערבית", אמר הסופר אפרים קישון ז"ל. השפה היחידה שמתפרעים מבינים ולא רק ערבים, היא היד הקשה. לבושתנו אנחנו חיים במציאות עגומה עם ממשלה רופסת ששבויה בידי מפלגה ערבית שחבריה שוללים את קיום מדינת ישראל. שראש הממשלה עסוק במגלומניה של תיווך במלחמה לא לנו. שר לביטחון פנים שלא יודע מימינו ומשמאלו ושרים אחרים שהדאגה היחידה שלהם היא לשרוד במשרדיהם.

הגיע הזמן ליום זעם יהודי, בו נאמר די, מאסנו באנרכיה, אחרי 74 שנות עצמאות, אנחנו רוצים להיות עצמאים באמת בארצנו.