מסע בעקבות נשים בסיפור המקראי (ב')

במאמר השני, הדן במסעי בעקבות נשים בסיפור המקראי, אני מבקש להתמקד בנשים, שגבריות חסרת מעצורים התעללה בהן, ולצערי, הסופר המקראי לא גינה את המתעלל והתעלם ממצוקות האישה. דמות כמו מיכל בת שאול הצילה את חייו של דוד. מצער לקרוא, שהתחנה האחרונה בחייה היא, כשאותו אדם שהיא הצילה אותו נוטל את ילדיה מנשואיה לפלטיאל בן ליש ומוסרם לידי הגבעונים שיקטלו את חייהם.

הסיבה, שמציג הסופר המקראי למסירת הילדים להריגה בידי הגבעונים, אינה עומדת במבחן של קדושת החיים, ובמיוחד שמדובר בילדים שלא חטאו. אין כל הצדקה מוסרית לתת את חמשת ילדי מיכל ושני ילדי רצפה בת איה להמיתם בידי הגבעונים. יתרה מזאת, לפנינו מזדקרת הסתאבות מוסרית וגילוי של אכזריות אצל מי שמכהן בתפקיד של מלך בישראל.

אני מתקשה לקבל את מתן חיי הילדים הרכים והטהורים לידי הגבעונים, שיקטלו את חייהם, כמו שהיה לי קשה לקבל את הנכונות של לוט למסור את שתי בנותיו הרכות לבהמות אדם, שיפרקו את יצריהם הבהמיים. המתת בתלייה על עצים את ילדי מיכל וילדי רצפה בת איה, שהייתה במעמד של פילגש בבית שאול, זה מעשה פשע אכזרי ובלתי נסלח של מלך בישראל. אני כואב את העובדה, שמצוקותיהן של שתי הנשים שילדיהן נטבחו לא באה בכלל לידי ביטוי בסיפור המקראי. לצערי, הסופר המקראי פסח על הדמעות וזעקות השבר של מיכל, מי שהייתה בעבר רעייתו. מציאות חיים מדממת ודמועה של מיכל, מי שהייתה אשת דוד, אינה מעוררת את הסופר המקראי להתמודדות עם מצוקותיה, כשהיא מאבדת את כל ילדיה. מציאות חיים מדממת ודמועה לא עוררה את הסופר המקראי לתת ביטוי לכל מה שעובר על הילדים ההולכים למוות.

הסופר המקראי יודע לתת ביטוי לרגשות של גיבוריו. אינני יכול לקבל את העדר מתן הביטוי לרגשות של האימהות שבניהן נתלו, שדוד נתנם לידי התליינים. אני מתקשה לקבל את המובן מאליו שדויד הוא המלך, למרות שהוא אינו ראוי להיות מלך בישראל, כשגם רובץ עליו חטא ניהול יחסי מין בכפייה עם אישה בת העם החיתי, כשהוא דואג שבעלה ימצא את מותו בקרב עם המואבים.

הסיפור המקראי חייב להיות מופת מוסרי, אך המופת הזה נעלם מסדר היום למקרא חיי המלך דוד ויחסו לשלוש נשים - למיכל בת שאול, לפילגש רצפה בת איה ולרעייתו של אוריה החיתי, שהיה שר בכיר בצבאו של דוד.

למסע שלי, בו בולטת נימה ביקורתית, אני מבקש להוסיף נימה חיובית למקרא פרשת השבוע, שתבוא ביום שבת הבא עלינו לטובה - פרשת "כי תצא", הפותחת בחוקי מלחמה. המחוקק בפרשה זו חותר לעיצוב תכונות של עידון ואיפוק החייל הישראלי במערכה הצבאית. "הָיָה כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה... וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אִשָּׁה יְפַת-תֹּאַר... וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וְַהֲבִאתָהּ אֶל-תּוֹך בֵּיתְךָ וּ... בָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים..." (ספר "דברים" פרק כ"א, פסוקים י'-י"ג). על-רקע התקופה המדוברת מזדקרת בפנינו הוראה מתקדמת עדויה בהוראות החוק המקראי, המאפשר לשבויה להתאבל חודש ימים על כל מה שהותירה בעבר. רק לאחר מכן ניתן ההיתר לשאת אותה לאישה.

מפאת קוצר היריעה תחמתי עצמי ב-ד' אמות של דמויות מעטות, ולא תיארתי מצוקות של נשים נוספות בסיפור המקראי.