כשהמבזים והרומסים מתחילים לדאוג

המבערים הופעלו, הרצים יצאו דחופים, המשדרים נפתחו, הפאנלים צופפו שורות, הפרשנים כחכחו בגרונם. שקט עכשיו משדרים. הנושא, אל תעצרו את נשימתכם, אינו הקלקולים במנהל תקין בממשלה, לא הכאוס במשרד החוץ, לא דברי השטנה הנוראיים של שר בכיר, לא הלינץ' שבוצע ברועה צאן יהודי "תת אדם, מתנחל אלים", על-ידי שלושים מחבלים פלשתינים וסייענים אוטואנטישמים בטוריה, במעדר ובשנאה.

הנושא אינו האיום האירני הקיומי. לא דבריו הנוקבים, החוזרים ונשנים של המבוגר האחראי בהיעדר כזה בהנהגה הישראלית הנוכחית, ראש המוסד. הנושא אינו מאות אלפי משפחות רעבות אשר יחזרו על פתחי בתי התמחוי ערב ראש השנה, בשל יוקר מחייה שעולה ועולה ונצרף עוד ועוד משפחות למעגל העוני. שקט, עכשיו דואגים לחינוך החרדים. שומו שמיים, ייתכן שילד חרדי יקבל, סוף-סוף, כמעט כמו ילד בכל חינוך אחר, במדינת ישראל.

לא החינוך מדיר שינה מעיני "הדואגים". מה שמדיר שינה הוא הצלחתו של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו למנוע פיצול בגוש ומאז התותחים רועמים, השופרות והתועמלנים מובילים את קרב הבלימה, ספין לגוש שמנגד ללא כל תמורה כספית.

ומי הם ה"דואגים" לחרדים? מי הם הנשמות הטהורות שחינוכו של ילד קטן מבני ברק, אלעד וירושלים, כל כך מעניין אותו? "הדואגים", אלו השונאים את החרדים בכל ימות השנה, גם כשאין בחירות באופק. אין סיבה, סתם שונאים. המתעבים, הבזים, המצרים צעדיהם, המדברים על-אודותם בטרמינולוגיה נוראית של אוטואנטישמים, הרודפים אותם, את אורחות חייהם, המפיצים ארס ורעל על המריצות שיובילו אותם למזבלה.

מגלגלי העיניים היורקים בפרצופם של החרדים, בתוכניותיהם, בפרשנותם, בשופרות השנאה. פוליטיקאים הנבנים משנאת החרדים, כזרז לשיקום המצב הפוליטי בסקרים, מכנסים את העדרים מול האויב הנורא, החרדים. אלו הדואגים לחינוך הילדים החרדים.

הציבור החרדי אשר החינוך הוא נשמת אפו, לא במצגות וברפורמות המשתנות חדשים לבקרים ומתחלפות לפי החלפת שרי החינוך, אלא ממש בפועל מקדמת דנא, אינו זקוק לדמעות התנין ולדאגה של שונאיו. הציבור החרדי המקדש את החינוך אינו זקוק לעצות ממי שכושלים פעם אחר בפעם בחינוך. החינוך החרדי אינו זקוק לעצות ממי שמתעבים אותם, שרומסים את זכויותיהם, שדאגתם היא כסות לניגוח פוליטי, כחלק ממסע הדמוניזציה הבלתי פוסק.

לימודי הליבה הם צורך חשוב ומשמעותי, לעומתם. מבחני הבגרות, עגל הזהב המודרני, בקהילות שאינן חרדיות הן חזות הכל, הן המדד להצלחה וכישלון, הם הערובה לחינוך לערכים, הם משאת נפש של ראש הרשות הנמדד במספר הזכאים, הם הלחץ הבלתי אנושי על מנהלי בתי ספר, הם המכבש הרומס את המורים האומללים, הם ההפסד הגדול, עגל הזהב.

לימודי הליבה הם צורך חשוב ומשמעותי. בחברה החרדית מתרחשים תהליכי עומק באופן טבעי, בהתאמה למציאות החיים, רעשי הרקע, ההפרעות היזומות הן כמקלות בגלגלי השינוי המתהווה על-פי דרכו. יתכבדו "הדואגים", הצבועים והחנפים, מיידהי בליסטראות השנאה על הציבור החרדי, ויטפלו בנגעי החינוך ממנו הם באים, יתמקדו בכשלים הנוראיים ויאפשרו לציבור יראי ה' לבחור את הליבה שלהם, על-פי דרכם, על-פי ערכיהם, על-פי אמונתם. רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי.