נוודים

כשנכבש כיס חושניה, החלה מפקדת חטיבה 9 לחזור לשגרה, ונענו בעקבותיה ובהוראותיה. מסביב הרס, בוקה ומבולקה. ארץ שחורה מאדמה כבדה ומשריפות, שחרוצה בעקבות ברזל ("קוליס"), ומנומרת בגופות חיילים סוריים, בסלעי בזלת, בבורות שהותירו פגזים שהתפוצצו ובמזכרות מלחמה - שברי טנקים ורכב קרבי משוריין (רק"ם), רכב פגוע, זבילים ריקים, משטחים של מטעני תחמושת כבדה, תרמילי פגזים, נפלים ואפילו ריכוזי תחבושות. כבר החלו לצוץ שלטי הנצחה למי, שהותירו חברים לנשק כואבים. פגשנו מכרים, ושמענו סיפורים מחרידים על המלחמה ועל שבוינו, שנרצחו בדם קר. המשורר אלישע פורת, עמיתנו לנשק ממחלקת הסיור בגדוד, הנציח את אחד האירועים בשירו המזעזע, "חושניה, המסגד".

חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר / מִטִּיחַ כְּמוֹ עַין לְבָנָה / בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר, / האֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל / כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ, / שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה / בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת / רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ / כְּמוֹ עַין הָרוֹאָה / אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים / הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין / לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם / הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ / שָרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת / לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת. / חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר. //

עד היום מחסיר לבי פעימה כשאני חולף ליד חורבות הכפר הארור.

כוחותינו דחקו את הסורים מזרחה, אל מעבר לגבול הישן, ואנחנו, חבורת הפיקוד (חפ"ק) של הגדוד, איישנו מוצב באחת הגבעות, שצופה על הגבול הישן. ואז התחיל פירוק החטיבה לגורמים. כל גדוד חרמ"ש סופח לחטיבה אחרת, ושני גדודי הטנקים, שניצחו בקרב על חושניה, נותרו נכס חשוב תחת פיקוד החטיבה בתנאי השחיקה הנוראית דאז. לבסוף, הסתבך גדוד החרמ"ש האחר בקרב דמים מול מתקפת-נגד עירקית באום בוטנה. אנחנו המשכנו לנדוד בין חטיבות ובין אוגדות, ועיקר הפלוגות הרובאיות נשאבו לאייש את מוצבי הגבול, ששוחררו בזה אחר זה.

תוך כך התחלנו לשמוע סיפורי גבורה - על אילן אשל, קצין בסיירת החטיבתית, שעבר לגדוד הסיור האוגדתי, על רפי, קצין המבצעים החטיבתי, שהוביל רגלי תחת אש את גדוד הטנקים לאיגוף הסורים, ועוד. התחלנו להתאקלם, ולהרגיש בנוח בזחל"ם ובנוף המקומי. האוויר התקרר אחרי שמחת תורה. תחילת חורף בגולן, ואנחנו עדיין מצוידים לקיץ.

המלחמה נמשכה, ומונח חדש צץ - ה"מובלעת". משמע, השטח, שכבשנו בבשן, הוא הגולן הסורי. יום אחד נשלחנו לתפוס כפר ב"מובלעת". הגדוד נסע בטור בכבישים המצולקים, שאותות מלחמה נראו סביבם, הגענו לצומת, והקצין, שהוביל את הטור, לא היה בטוח להיכן נמשיך. התחיל דיון ער בין הקצונה בזחל"ם, ולפתע ראיתי בצומת שלט דרכים, שחייל עברי טיפש כילה בו את זעמו, והפילו. קפצתי החוצה מהזחל"ם.

"לאן"? זעק קצין המבצעים, "השתגעת"?!

נטלתי את השלט ואת העמוד, שעליו הותקן, והבאתיו שמח לזחל"ם.

"מה השטויות האלה"?! נזף בי הקצין.

"באנו מקוניטרה", אמרתי, "ולפי זה נוכל לדעת לאן להמשיך".

"מי מבין את הקשקושים הללו"?

"אני קורא ערבית".

ייצבתי את השלט כשהכנף, שכתוב עליה, קוניטרה, מצביעה לעבר הדרך שבאנו בה.

"לאן אנחנו צריכים להגיע"? שאלתי.

הבטתי בכנפיים האחרות, והצבעתי על אחת הכנפיים ועל הכביש, שיצא מהצומת - "צריך לנסוע לשם".

הנחתי את שלט הדרכים, וטיפסתי לזחל"ם, כדי לחטוף נזיפה על יוזמתי. הקצין לא יכול היה להבליג על השפלתו, וימיי בזחל"ם המוביל החלו להתקצר. עוד יוזמה, או אמירה מיותרת בעיניהם, ויחזירוני למחלקת הקשר.

רוב הקצונה הייתה מקיבוצים וממושבים בעמק יזרעאל, והיו להם גאווה יתרה על לא-עוול בכפיהם ותחושת עליונות עלינו, העירוניים. הגדוד היה במקורו גדוד ותיק מאוד, שהוקם בתחילת מלחמת הקוממיות, ורובו היו בני ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל. באמצע שנות השישים החלו להצעירו על-ידי עירוניים, והדבר יצר חיכוכים.

כבר בערב דיברו הקצינים עם המג"ד עליי, וציינו, שאיני ממושמע. כמו בעינוי סיני, השפיעו המשפטים הבודדים לבסוף, אך ירדתי מהזחל"ם אחרי זמן קצר, ביוזמתי; וזה סיפור אחר לגמרי.

לכל מעבר לאוגדה אחרת, או לחטיבה אחרת, התלווה שינוי מקום. משנה מקום - משנה מזל?! כך, נדד הגדוד עד סוף המלחמה מכפר נטוש למשנהו בכל רחבי ה"מובלעת", והפלוגות הרובאיות שלו הוצאו ממוצבי הקו הישן, והוצבו במוצבים, שנבנו בחיפזון במזרח ה"מובלעת".

הנדידה הקשתה על הלוגיסטיקה של הגדוד. מוצבי הקו קיבלו מזון, דלק ותחמושת ישירות, ואנחנו - פלוגת המפקדה והפלוגות, שלא הוצבו בקו - נותרנו ככבשים אבודות, שאין להן רועה. בעיתונים קראנו סיפורי להד"ם, שהפיץ הצבא על נפלאות ההספקה ליחידות הלוחמות, שמקבלות מעילים, כפפות, מזון ותנורי חימום; ולא ראינו שמץ מזה. בקושי היו לנו גאטקס.

חופשות פרטיזניות

למזלנו, למחלקת הקשר הייתה משאית צמודה, שנועדה להיות מחסן נייד ולנסוע לבסיס הפיקודי של ציוד הקשר, ולהביא משם מכשירי-קשר (מ"קים), טלפוני שדה, סוללות למ"קים ניידים ועוד ציוד קשר, שיחליפו את הציוד שהתבלה, או התקלקל. בעיקר, היה ביקוש לסוללות, שיפעילו מרכזיות טלפון, אך גם רדיו-טרנזיסטורים. אנשים רעבו לחדשות, שמשום-מה התקשינו לקלוט בצפון ה"מובלעת".

בסיס ציוד הקשר היה בנשר, שליד חיפה. כלומר, כדי להגיע אליו, כנדרש, כמעט על בסיס יומי, חצינו את הגולן ואת הגליל; ומעז יצא מתוק. פיני המפ"ט (מחסנאי-פקיד טכני) - אפסנאי הקשר שלנו - הקפיד להגיע לבסיס בנשר כמעט כל יום - כיוון שהוביל אתו קשרים, שיצאו לחופשות, שהענקנו לעצמנו, אפילו לפני הפסקת-האש. בשובו מבסיס הציוד הביא אתו עם ציוד הקשר לחם טרי, לחמניות ושאר מצרכים, שהחברה' ביקשו. אני מעריך, שכיוון שגר בחיפה, והתגעגע למשפחתו, לא נמנע מלבקרה. חיוך קבוע היה על פני פיני השתקן. ל̤ך תדע... יתר על כן, בזכות פיני הובלות, יכולנו להשאיר את החגור ואת הקסדה במשאית הקשר, ולנוע ביתר-קלות לצייד טרמפים.

גיחכנו על הטירוף, שדרש מאתנו לבקר בבסיס הציוד בנשר, כדי להעמיד את הקשר בגדוד על הרגליים. למיטב זיכרוני, רק לקראת סוף שירותנו במילואים נפרסה ליד בסיס ראש-פינה חוליה קדמית של בסיס ציוד הקשר הפיקודי; ואנחנו כבר היינו עמוק בצפון ה"מובלעת" - גם כן דרך ארוכה, שעברה, כנדרש, בין הרים, בין סלעים, בין חנויות ודרך גזלֶנים, כדי לספק את צורכי אנשי הקשר, אך הכבידה על היוצאים לחופשות הפרטיזניות.

"אני יודע, שאתם עובדים עליי", זעם מ"פ המפקדה, "אם אתפוס, תשלמו ביוקר".

"תפוס כפי יכולתך", עודד אותו הליצן של מחלקת הקשר, "רק אל תתפוס את שלי".

השירות המסור של פיני הובלות עבד כהלכה עד שהשתחררנו באסרו-חג פסח, והניב גל גדול של קנאה בקשרים, "שהיה להם הכל". אף אחד בגדוד - ובעיקר, מ"פ המפקדה וסגנו - לא הצליח לקלוט, שמעבר לשיפור ניכר ברמת חיינו, שגרם לקנאה, הענקנו לעצמנו חופשות. זאת, מפני ששמרנו על שתיקה ועל משמעת ברזל - כל מי שיצאו הביתה, חזרו בתום חופשתם בלי תירוצים, כדי שהבאים בתור יגיעו לבתיהם. לא היה שום ויתור על הכלל הזה - גם כשנהגי ישראל כבר לא התלהבו לסייע לחייל מילואים מאובק, עייף ועמוס בציוד קרבי ובציוד אישי, כמו גמל בקטרי דו-דבשתי, להגיע מצפון ה"מובלעת" לביתו במרכז הארץ. כיוון שסמכנו זה על זה, לא חיכינו, בניגוד לפקודה (שפטרנו את עצמנו מלציית לה), לשובם של היוצאים לחופשה, ועם בוקר חמקו הבאים בתור למשאית הקשר, ונעלמו במרחבי ה"מובלעת", הגולן והגליל, בידיעה ברורה, שחבריהם ישובו עד ערב מחופשתם.

הייתי חדש במחלקה והצעיר באנשיה, והאווירה החופשית והפרועה מצאה חן בעיניי, והתאימה לי. עשינו את הנדרש, אך דאגנו היטב לעצמנו. בממוצע היו חבריי למחלקה מבוגרים ממני בחמש-שבע שנים, והיו בה "זקנים" עוד יותר. האנשים הכירו זה את זה אחרי יותר מעשר שנות שירות משותף במילואים, וידעו היטב את המצב הכלכלי של חבריהם. שמועות על מחסור בביצים, שפרץ בעורף, הגיעו גם אלינו בירכתי צפון, ונוכחנו באמיתותן כשהגענו לחופשות. לכן, יזמו סמלי הקשר, שאחד הקשרים, שמצבו הכלכלי היה קשה, ייקח עמו לביתו כמה קרטונים של ביצים, שנצברו במטבח המחלקה, וצירפו אליהם קופסאות שימורים, שנותרו ממנות קרב שנפתחו, ולא היה להן ביקוש.

לחופשות המבורכות היה טעם מר, כיוון שעומתנו בהן עם המצב בבית, עם נשים דואגות וסחוטות, עם ילדים מפוחדים ומתגעגעים, עם מצב העסקים ועם רוח הנכאים, ששררה בעורף. יחסית, לשכירים מבינינו היה קל יותר, אך גם הם דאגו, כיוון שהמלחמה והגיוס הממושך סיכן את יציבות מעסיקיהם; ולא נראה, כי מישהו נתן את לבו למצב. איש לאוהליך, ישראל.