קטע מתוך זיכרונות של נער מתבגר שבא ארצה בשלהי שנת 1945. הוא לקוח מעלילה היסטורית בשם "לשחק על חלומות". במוקד הסיפורת, fiction, שמבוססת על תיעוד - צעירים וצעירות ששרדו את ממלכת החושך ועפו כפרפרים לקראת האור ומימוש חלום גדול בארץ ישראל, בתקופה סוערת ורוגשת של אירועים דרמטיים בימים שלפני קום המדינה ומלחמת העצמאות. סיפור על חלום ושברו.
הסיבה שאני מעלה זאת בבלוג היא שבמרום שנותיי, ההערכה שלי היא שמעטים מאוד, לא רק מקרב הדור הצעיר, אלא מקרב הציבור הישראלי בכלל בימינו, מכירים את הסיפור של אותם צעירים שהובאו לארץ במסגרת עליית הנוער באותם ימים ובנסיבות שאין להם תקדים. זהו חלק מסיפור" התקומה" שלא סופר ואשר מערכת החינוך, אם עסקה בו בכלל, הרי כאפיזודות ולא כמסכת. לא רק שהממסד פסח על על אותו "רנסאנס" ייחודי אלא גם השרידים עצמם לא דאגו שהסיפור הזה יתועד כהלכה כמדור בפנתיאון הלאומי. עד עצם היום הזה אם עוסקים בנושא הרי זה בשואה ולעתים, לצערי, בהקשר הלא נכון, ולא עוסקים, לא בממסד ולא במדיה, לא בלקחיי השואה ולא בתקומה. שכן כשם שאין תקדים היסטורי לשואה אין תקדים היסטורי לתקומה". גיבורי אותה תקומה, רובם המכריע אינם אתנו כבר בין אם בשל הגיל ובין שנפלו כלוחמים צעירים במלחמת העצמאות או במערכות אחרות, חלקם בלא להשאיר שריד משפחתי. הסיפור, שהוא הצצה בלבד לאותם אירועים, מובא מאחד מהם בערוב ימיו, שחווה את האירועים האלה כמו חבריו באותו גיל עם אותו מטען כה פגיע ושביר ובאותה מידה לא פחות עוצמתי.
"מדוע אני בוחר בעץ החיים כפי שאלוהים בעצמו יעץ לאדם וחווה, ובמקום זאת מאמץ את עצת הנחש ואוכל מעץ הדעת כדי להתכסות בעלה תאנה? מדוע"? זאת השאלה ששאלתי את עצמי באותו יום ששי בערב כאשר סובבתי את הראש ובדקתי אם "היא" - סוזי - נוכחת. אף שידעתי שהיא בדרך כלל נעדרת ממפגשים אלה. לא ידעתי היכן בדיוק היא נמצאת באותה שעה, אך שיערתי בחברת מי. "לעזאזל, היא לא תקלקל לי את הערב הזה שאהוב עליי. יש גבול לתסכולים שלי, לגחמות שלה וקו אדום שמעבר לו איני מוכן להיגרר", נשבעתי. גם שבועה זאת הפכה לשגרה. כדי להיות הוגן כלפיה וישר עם עצמי, אני חייב לומר שאיש זולתי לא גרר אותי לשום מקום. גם ל"ערב" הזה, כמו לערבים דומים. באתי מרצוני החופשי ובציפייה דרוכה.
אלה היו ערבים מרתקים, חובקי עולם ומלואו, שבהם עשיתי היכרות עם אישים כמו ווינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין רוזוולט, המלך ג'ורג' החמישי, האדמירל מאונטבטן, הנציב העליון הבריטי, האחרון בארץ ישראל, סר אלן קניגהאם, ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי ועוד שורה של אישים שהיו בחדשות באותם ימים. אישים שאותם שנאתי או אהבתי ושאיתם עשיתי היכרות באמצעות הדוקטור קֶלנר. הדוקטור שמואל קלנר היה מנהל כפר הנוער החינוכי חחקלאי על שם "הרייט לואיס", פעילת "הדסה" בארה"ב ותורמת גדולה.
המנהל היה אדם נאה פנים אך חמור סבר, נמוך קומה אך מתנשא. שליט נאור אך תקיף. כאשר השתפך חיוך על פניו הוא היה ציני. יחסו אל ילדי כפר הנוער היה פטרוני ומרוחק. הוא התייחס אלינו כאל חומרים שיש לעבדם מחדש כדי ליצור מהם משהו אחר, גם אם תוך כדי הטיפול בחומר יהיו עצמים שייפגעו בשלבי הפרוק, ההיתוך והעיצוב. החומרים היינו אנחנו החניכים. אוסף של בנות ובנים שבאו זה לא מכבר לארץ ונורמות של מערכת חיים רגילה נשתכחו מהם. אנו היינו האתגר שאתו ניסה להתמודד, ובהצלחה לא מבוטלת.
היה דבר אחד משותף בינינו לבין מנהלנו. כמוהו רצינו להינתק עד כמה שאפשר מן העבר שלנו, לנעול את הכספת ולהשליך את המפתח לכל הרוחות. בכך הסתיים האינטרס המשותף. הוא היה המנהל ואנו המנוהלים,בין אם אהבנו אותו ובין אם לאו.
אבל כאשר נשא הדוקטור קלנר את דברו מדי שבוע או שבועיים, בימי ששי, באותם ימים הרי גורל, וניתח בפנינו את פרשות השבוע - הפוליטיות והבינלאומיות, ישבתי פעור פה ועיניים. האיש נמוך הקומה התנשא לגבהים אולימפיים והפך לפרשן בינלאומי לעילה, מומחה גדול בענייני עולם, אורים ותומים, אנציקלופדיה מהלכת.
על-כנפיי הסקירות שלו הוא נשא אותי למקומות כמו רחוב דאונינג 10, ווסמינסטר בלונדון, הקיי דאורסיי וארמון אליזה בפריז, גבעת הקפיטול והבית הלבן בוושינגטון וצריחי הקרמלין במוסקבה. שלא לדבר על המלכים והאמירים בארמונות של שכנינו. באמצעותו עשיתי היכרות עם שועיי עולם ועושי היסטוריה, אלה שבזכותם העולם ניצל ואלה שייזכרו לדראון עולם בשל הנסיונות שלהם להרסו. ינקתי את דבריו כמו תינוק מורעב ואת המידע שלו שאבתי כמו מצבר ריק בעת ההטענה - כל כולי קשב לתכנים שנבעו מפיו של המנהל כמו מי מעיין זכים. פניו נראה לי באותם רגעים כפני אב טוב, המשקפיים נטולי המסגרת היו לקרני אור מלטפות. העיניים לא הביטו בי מלמעלה למטה כמו של גוליבר כלפי הגמד, אלא התבוננו בי בגובה העיניים שלי. גם הפימה שלו שבדרך כלל סימלה שביעות רצון עצמית, הוסיפה לדימוי שראוי לפיסול. ישבתי מהופנט.
"יש אנשים מאחזיי עיניים שמבקשים שנראה בכול דבשת של גמל איזו מצודה, איזה משלט שצריך להעפיל עליו, רק כדי שבמרוצת הנדידה במדבר ההיסטורי ניפול מהם וייאמר לנו שנפלנו מן ההר", אמר הדוקטור קלנר והוסיף. "ההיסטוריונים מבקשים שלא נראה רק את הדבשת של הגמל אלא גם את הקרוואן, את השיירה ואת הכיוון שלה במצעד הזמן".
דבריו מהדהדים באוזני עד עצם היום הזה, והם שכה הקסימו אותי וטעמם לא נס ממני. אבל את ניחוחה של סוזי אני עדיין מריח באפי וחש בחום נשימתה.
לא כולם היו להוטים כמוני להאזין לשיחות המנהל. רבים מצאו עילה להשתמט. המדריכים ערכו חיפושים כדי למצוא עריקים. באחד הסיורים הבחין המדריך מאיר זלוטניק (מאירקה העצוב קראנו לו) באור באחד הצריפים. אות וסימן שמישהו נמצא בתוכו, שכן הייתה הוראה קפדנית לכבות את האור כשאין אין איש בצריף. מאיר ניגש לדלת הקיש עליה ומשלא נענה הניח שהחניכים שכחו לכבות את האור. הוא פתח את הדלת והבחין שאחת המיטות לא זו בלבד שאינה עשויה אלא השמיכה מכסה מעין ערמה וזאת עולה ויורדת. מאיר ניגש הסיר את קצה השמיכה ומצא את מירי ליבליך (בובלה) מכורבלת כשפניה קבורים בכר רטוב. היא מחזיקה בידה את תמונת אימה. גם התמונה הייתה ספוגה דמעות.
מאיר, לימים פרופסור זלוטניק, לא ידע מה לעשות. אם ייגש לנערה, יניח יד על ראשה או על כתפה - מי יודע איך זה יתפרש. הנערה אף עלולה לחשוש שהוא מנסה להתחיל איתה. וגרוע מזה, היא יכולה לספר זאת לחברותיה והשמועה תגיע לדוקטור קלנר, ועוד זה חסר. אולם לעמוד סתם ככה מן הצד ולא לעשות מאומה כאשר הנערה נמצאת במצוקה ייראה מוזר בעיניה, ולאמיתו של דבר גם בעיני עצמו. מאיר בא אף הוא מ"מחוזות אלה" וידע מקרוב את טעמו של אובדן. הוא חש לכוד. מירי לא סובבה את הראש וכאילו התעלמה מנוכחותו והמשיכה בשינה. אבל היא ידעה שהוא על ידה. מה עליו לעשות. לאחר היסוס קל עשה את הדבר שלדעתו היה נכון באותו רגע. הוא לא עשה מאומה. הוא השאיר את הנערה ועזב את הצריף. הוא התייסר זמן מה לאחר מכן. אך לא סיפר על כך לאיש. מירי חלמה על אמה בהקיץ.
מתוך "לשחק על חלומות" (הוצאה לאור "חלונות" 1998). עם הזמן אפרסם קטעים נוספים.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
