ביבי בעידן הדמדומים

זוכרים את הכרזות הענקיות בבחירות 2020 לאורך קומותיה של מצודת זאב הגבוהה בת"א, "נתניהו. ליגה אחרת", בהן הוא היה מצולם פעם לצד דונלד טראמפ ופעם לצד ולדימיר פוטין? הרבה מאוד מים זרמו מאז באפיקי הירקון וסביר מאוד כי בנימין נתניהו דאג להשמדתן של הכרזות הללו לאחר שהעולם למד כי שני שותפיו לליגה הם מנהיגים מהדגם ששוחרי השלום, החוק והצדק דוחים בשאת נפש. האחד, פוטין, התגלה כשידיו מגואלות בדמם של עשרות אלפי אזרחים אוקראיניים הרוגים ופצועים, מיליונים שנאלצו להימלט מארצם או הוגלו בכח מבתיהם, תשתיות אזרחיות שהוחרבו בפעולות טרור מוכוונות, והכל לשם מימוש שאיפות מגלומניות טריטוריאליות אישיות.

טראמפ לעומתו התגלה כאגו מניאק מהזן המסוכן כאשר ניסה לבצע הפיכה שלטונית לאחר הפסדו בבחירות והנחה את תומכיו הקיצוניים לעלות על הקפיטול, שכשל כשל נשיאותי חמור בהתמודדותו ובהתנהלותו האישית מול מגיפת הקורונה, שגנב מהבית הלבן מסמכים מסווגים ורגישים ביותר למטרות עלומות שעד כה לא התבררו, ושנאשם היום בשלל פרשיות שחיתות בימיו בבית הלבן ובעסקיו הפרטיים מהם חייב היה להתנתק כנשיא. הוא שנחשב בישראל לידיד גדול השמיע מאז סיום כהונתו דעות והערות לא ערבות לאוזנינו, ביניהן הערות גסות כלפי נתניהו עצמו (הראיון עם ברק רביד).

אין ספק, ביבי מעדיף היום שנשכח את ימי הליגה האחרת, ליגת העל בעיניו, במהלכם אפילו הקיף חצי עולם כאשר טס מטראמפ לפוטין כדי להביא את נעמה יששכר שנאסרה שם על הברחת סמים. אלה היו ימי אוויר פסגות רוויי ניחוחות פוליטיים מבטיחים. לרוע מזלו הבוחרים בישראל לא התרשמו מהתרגילים השקופים והמוכרים ומנעו ממנו ניצחון. אבל הוא קיבל זאת רק כמכה קלה בכנף כפי שקיבל את המכה הקודמת וזו שאחריה.

לאחר כשלושים שנות שלטון ללא מצרים בליכוד, בתוכן כעשור כראש ממשלה, דומה כי ביבי לא למד כלום ולא שכח מאום: גם בעצם ימים אלה כדרכו מאז ימי בראשית, הוא ממשיך בשיטות חבוטות של שטיקים וטריקים, בהבטחות סרק חלולות שהוא יודע שאין ביכולתו או ברצונו לקיים (ביטול ההסכם הימי עם לבנון, כמשל) ואמירות שתוקף אמתותן פג (עצירת תוכנית הגרעין של אירן, כמשל).

מציאות לא נוחה

מאז בא בשעריה של הפוליטיקה הישראלית, לצד משימותיו הממלכתיות, ביבי היה ממוקד מטרה: להוכיח ולהזכיר לכולם כי אין עליו, ובמדינת הגמדים הוא גוליבר. הוא הצליח לשכנע בכך המוני בית ישראל שהעניקו לו רוח גבית ועמדו לצדו במהלך חודשי משפט האלפים בלא שהתרשמו משלל העדויות הצבעוניות והעסיסיות על נוהגיה ואורחות חייה הפסולים של המשפחה כולה, ולא רק שלו, שדוגמתן לא נודעה בישראל. בהקשר זה צריך להאמין כי אילו הדבר היה נתון בידיו, ביבי לא היה מהסס לרגע ומסיר את האבק מעל-כנפי המטוס הממלכתי "כנף ציון" שאת רכישתו ושיפוצו במאות מיליונים הוא יזם והממשלה היוצאת נמנעה מסיבה זו להשתמש בו.

מעון ראש הממשלה הוא עכשיו הבסטיליה שצריך לכבוש כשמעל מפתן הכניסה אליו מתנוסס המספר 61 - מספר מיתולוגי שחשיבותו בעצם שברירותו. בינו לבין עצמו ביבי יודע זאת אבל לא יודה בכך, כמובן. במקום זאת כדי להשיג את הכרטיס הזוכה עם המספר הזה הוא הסכים לקשור את גורלו הפוליטי עם המגזר היהודי הימני הקיצוני ביותר אותו שלל מכל וכל במערכות הקודמות. מבלי לבחון כליות ולב אני מוכן להעריך כי המציאות הזו לא נוחה ולא רצויה לביבי גם היום והוא יודע את המחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם בגינה. אולם הוא מוכן להסתכן כיוון שאצלו המטרה מקדשת את כל האמצעים.

אם נציגי הציונות הדתית ובמיוחד ביניהם אלה של עוצמה יהודית, בהם מדובר כאן, לא ישנו את אורחותיהם המוכרים גם ביושבם על הכורסאות המרופדות של מיניסטרים, כי אז ביבי ייקלע למיטת סדום: או שיאלץ להיפרד מהם בשלב מסוים ולפנות לצד השני של המפה - מהלך שיעשה ללא ניד עפעף - או שבלית ברירה יצטרך לפנות את כורסתו מרצון או בכפייה. בשני המקרים לא יהיה זה נתניהו מהליגה האחרת אלא עוד שחקן, מרכזי אמנם, בליגה המקומית הרוויה באדים רעילים בה כיכב כשלושה עשורים.

אם וכאשר תסריט זה יתקיים ספרי מדעי המדינה הבאים יכללו פרק חדש שכותרתו "רל"ב" - רק לא ביבי - ובו הסיפור על האיש שלא הובס על-ידי יריביו הפוליטיים בשום מערכת בחירות - למעט אחת - גם כאשר לא הצליח להרכיב ממשלה, אבל נפל דווקא על חרבו עקב מעשי בני בריתו. סיפורו של האיש שכרה לעצמו את הבור הפוליטי.

כמובן, משכו של תסריט זה יתקצר משמעותית אם ביבי לא יגיע למפתן ה-61 המיוחל. בשני התסריטים מדובר בסיומו של עידן היסטורי שיחייב את הפוליטיקאים בישראל לחשב מסלולים מחדש.