מלחמת אי-ההבנות (3)

אינם קוראים

אחת הבעיות המרכזיות הייתה, ועודנה, למרות השיפורים, ההשכלה הצבאית הלקויה של קציני צה"ל. אין המדובר רק בקצונת המילואים, אלא, בעיקר, בקציני הקבע. "לקצין אין זמן לקרוא", הסביר לי קצין בכיר, "הוא עסוק מדי".

משנותיי בצבא למדתי, שהבכיר טעה. הקצונה קוראת עיתונים, ובעיקר, עיתוני ספורט. הוא טעה בגדול משום שקצין צריך להיות מנהל לחימה ולא רק מפקד יחידה. כלומר, כמו רופא וכמו מהנדס, הוא צריך להיות מומחה בתחומו; וצבא הוא תחום רב-תחומי, שכולל בתוכו הרבה מאוד, אולי יותר מדי, תחומים. לא הייתם מפקידים את בניין ביתכם בידי מהנדס, שהצהיר, כי אין לו זמן להתעדכן במקצועו; ולא הייתם מסכימים, שרופא, שאינו מעודכן, ינתח אתכם. בצבא מישהו קובע, לפעמים, מסיבות שאינן גלויות, שמן-דהוא יקודם בדרגה ובתפקיד. הצבא צריך אנשי קבע לתפעולו, וכדי להשאירם בצבא הוא חייב לקדמם בדרגה. כך, מתוך תקווה, שהנ"ל יסיים כהונה מבלי להיות מעורב במלחמה. מעשה שטן, הנ"ל דווקא מוביל יחידה למלחמה, רחמנא ליצלן.

יש הרבה דוגמאות של קצינים, שמונו לתפקידים שמעל לנקודה הפייטרית שלהם, שבה כבר אינם מועילים, ואולי מזיקים בלבד. קצינים מונו לתפקידיהם רק משום שהיו חברים נאמנים בקליקה מסוימת; וקצינים מעולים לא קודמו, או נזרקו מהצבא, כיוון שלא זכו לאמון מפקדיהם כיוון שהיו טובים, אך לא נאמנים לקליקה (יעקב חסדאי ודורון רובין, למשל). חבר הגדיר זאת כך: כדי להתקדם בצבא אתה זקוק לעמוס (עיתוי, מזל וסוס לרכוב עליו). כמו כל ארגון גדול, סוטה הצבא לבינוניות, ואפילו אל למטה ממנה; וזו מיטת סדום - מקצצים את החורגים מהנורמה.

בזמנו ניתנו לקצינים נקודות לקניית ספרות מקצועית. כיוון שמרבית הקצינים, גם כיום, למרות הדיבורים הלא-מבוססים על ידע אנגלית בדורות האחרונים, אינם קוראים שפות זרות, הם התבססו על ספרים בהוצאת "מערכות" הצבאית ועל כתב-העת "מערכות". עם השנים, איך לא, הומרו הנקודות לכסף, שלא סומן. כלומר, הקצונה לא קנתה ספרות מקצועית, ולא קראה אותה. כלומר, נשארה לא-מעודכנת. ואידך זיל גמור.

דוגמה מעניינת - עקב בעיות רפואיות בילדותי, שהיתי הרבה בביתי, ולא בבית-ספרי. להפגת שעמומי קראתי כמעט את כל הספרים והחוברות בספרייתו העשירה של אבי מורי ע"ה. בין השאר, חוברות "מערכות". באחת מהן קראתי על חיילי הצבא האדום, שבמלחמת העולם השנייה פרצו קירות בקרבות בשטח עירוני כדי להתקדם, במקום להתקדם מבית לבית דרך הרחוב, ולפרוץ לבתים בדרך הצפויה, מבעד לדלתותיהם. כלוחם חרמ"ש מיל', תורגלנו בפריצה לבתים רק דרך דלתותיהם. והנה במבצע "חומת מגן" הורה אל"ם אביב כוכבי, מח"ט הצנחנים 35, לעבור מבית לבית דרך קירותיהם. אני מעריך מאוד את יצירתיותו של כוכבי, אך מאמין (בעיקר, משום הדגש, שהוא נותן לקריאת ספרות צבאית בחינוכו העצמי של הקצין), שכוכבי נתקל ברעיון בספרייה, כמוני, ולא המציאו.

מאז מלחמת ששת הימים גדל מאוד הצבא, ונוצר צורך דחוף בעוד מפקדים. הצורך הזה הנמיך את הסִפּים לקידום קצונה מחד-גיסא, והגדיל את שחיקת הקצונה מאידך-גיסא. בנוסף, במהלך 1973-1972 - ובעיקר, במחצית השנייה של 1973 - התחלפו אלופים, ובראש צבאנו עמדו אלופים צעירים וחסרי ניסיון יחסית כאלופים (לדוגמה - בני פלד, מפקד חיל-האוויר, ויונה אפרת, אלוף פיקוד המרכז). שיא המינויים המוזרים היה בערב יום הכיפורים ה'תשל"ד, כשהרמטכ"ל התעקש, שאל"ם צבי ברזני (בר) יחליף בעיצומה של כוננות ג' את אל"ם צורי שגיא בפיקוד על חטמ"ר 820 - החטיבה המרחבית בגולן.

את גיסות השריון הובילו למלחמה כמה מח"טים צעירים, שזה היה ניסיונם הקרבי הראשון כמח"טים (למשל, אורי אור, יוסי פלד, רן שריג, גבי עמיר). לשם שינוי - חלקם הצטיין בקרבות.

מינוי תמוה של הרמטכ"ל אלעזר היה במחצית 1973, ששמואל גורודיש-גונן, ראש מחלקת ההדרכה (מה"ד), שלא הכיר את זירת סיני, מונה לאלוף פיקוד הדרום - תפקידו הראשון כאלוף פיקוד והשני בלבד כאלוף. אלוף גונן היה מפקד שנוי במחלוקת, בלשון המעטה, למרות שכיכב בספר "חשופים בצריח". אלעזר התעקש למנותו לתפקיד גם כדי לנעול את הדלת סופית בפני אריק שרון הפורש, וחיפה עליו במרבית המלחמה.

ביצועים נמוכים

מהיום הראשון למלחמה הפתיעו העוצבות בביצועיהן הנמוכים. חלק כיוון שהתאמנו למלחמה הלפני-קודמת. כך, למשל, חטיבת "גולני" לא התאמנה בלוחמה הררית, למרות שהופקדה על הגנת רמת הגולן והחרמון. חטיבת הצנחנים 35 פוצלה לכמה כוחות: גדוד 50 תפס את המוצבים ברמת הגולן; גדוד 202 היה בסיני; גדוד 890 היה בגזרת ים סוף בכוננות לביצוע מבצע "אור ירוק". מפקדת החטיבה שלטה, למעשה רק בגדוד 890, שהועבר לגזרת הצליחה, ונכשל קשות ב"טרטור 42" ליד החווה הסינית, למרות הכזבים, שהפיץ מאז ועד עתה.

כישלונות אדירים היו בשמונה באוקטובר. בצפון לא הצליחה חטיבת "גולני" לשחרר את מוצב החרמון, שנכבש על-ידי הקומנדו הסורי, ובדרום התבררה מתקפה אוגדתית שהרמטכ"ל יזם ואישר, כהתקפה של שני גדודי שריון בטור; ואת שניהם הדפו המצרים בקלות, תוך הסבת אבידות קשות לכוחותינו. אסון גדול נמנע כשסגן-מפקד אוגדה 143 הפר פקודה, והורה לגדס"ר 87 להישאר בגבעות "כישוף", ולא להצטרף למסע המטומטם של האוגדה דרומה לתפיסת גשר מצרי ולמעבר עליו מערבה.

בתשעה באוקטובר הדפו המצרים את מתקפות אוגדת שרון על מערכיהם. גם שרון לא הבין עד כמה הספיקו המצרים להתארגן להגנה נגד צה"ל, שלא נערך למלחמה ממש. רק גדס"ר 87 הצליח לחדור עמוק לתוך המערך המצרי בסיני, והגיע למעוז "לקקן" הנטוש. משם פינה אותו בבהלה אלוף פיקוד הדרום, כנראה, כדי שלשרון לא יהיה שום השג במלחמה, וחס וחלילה לא ייזום צליחה.

ניתן היה לחשוב, כי יופקו לקחים תוך מלחמה, ולא היא. אפילו בימיה האחרונים המשיכו העוצבות לרשום כישלונות מביכים, כמו הקרב המיותר על העיר סואץ. בצפון-מערב חזית התעלה התעקש באותו הזמן פיקוד הדרום, כנראה, כדי לרשום ניצחון על אריק שרון, שחטיבת השריון המוקטנת 600 "נתיבי האש" תסתער בכוח של גדוד אחד על מתחם "מיסורי", שהחזיקה ארמיה 2. גדוד השריון הותיר שם, כצפוי, הרבה קורבנות, פצועים ושבויים, וחילץ את עצמו בקושי.

מבצע "קינוח" - קרב החרמון השני - היה קרב גבורה של חיילי גדוד 51 "הבוקעים הראשון" ב"גולני", אך היה מיותר מלכתחילה. כוח של סיירת מטכ"ל דיווח כי מוצב החרמון (הישראלי) פנוי (הסורים השאירו בו רק מטבח, שסיפק להם אוכל, ואת כל חייליהם השכיבו במארבים בין הסלעים הכבירים לאורך הכביש. הם שיערו, בצדק, שעליו תבוא ההתקפה הישראלית), אך איש לא לקח את הדיווח ברצינות.

למבצע "קינוח" היו שתי זרועות: חטיבת "גולני" וחטיבת מילואי הצנחנים 317 "הנשר". הצנחנים פשטו במסוקים על מוצב שיא החרמון הסורי, ומשם חתכו בקלות את המערך הסורי עד שפיקוד הצפון עצרם, והורה להם להשאיר את כיבוש מוצב החרמון הישראלי ל"גולני". לוחמי גולני, באישור פיקוד הצפון, טיפסו אל המוצב הישראלי בדרך צפויה, שהסורים ארבו להם לאורכה. תוכנית חלופית לגישה לא-שגרתית ולא-צפויה למוצב נדחתה. 55 חיילי גולני נפלו בקרב ועשרות נפצעו בקרב מיותר, שנועד להציל את כבודה האבוד של "גולני".

מבצע מיותר

בשנים-עשר באוקטובר בערב שלח תא"ל עמנואל שקד, קצין החי"ר והצנחנים הראשי, את סיירת הצנחנים בפיקוד שאול מופז לתקוף את שיירות כוח המשלוח העירקי, שנעו אל הגולן (מבצע "כותונת"). באותו הבוקר כבר התכתשה אוגדה 210 עם הכוח הזה, שהפתיעהּ, וגרם לה לסגת מעמדותיה, ולהתארגן להתקפת-נגד. סיירת הצנחנים נחתה בגבול סוריה-עירק-ירדן, ולא מצאה כוח משלוח עירקי, אלא רק שאריות מזנבו. זו עוד הוכחה לא יחידה לאי-תפקוד המודיעין - לא רק לפני המלחמה - אך גם לכך, שהמטכ"ל לא ידע מה קורה בחזיתות.

רגע, הצבא ישן

במלחמה הלכו כוחותינו לישון מדי לילה - אמירה לא מדויקת, אלא שהם כמעט שלא לחמו בלילות. זה קרה, בעיקר, כיוון שלא התאמנו ללחום בלילה, וגם כיוון שלא צוידו באמצעים לראיית לילה. אמצעים לראיית לילה פותחו מאוד במלחמת ויטנאם, וארצה הגיעו משקפות תת-אדום (א"א) לנהגי טנקים ומגבירי-אור-כוכבים, שהיו כבדים ומסורבלים. משום-מה, למרות שהיה מידע על קיומם בצד שכנגד, לא טרח צבאנו להצטייד בהם.

הפסקת הלחימה עם חשיכה מנוגדת לחלוטין להיגיון הצבאי, שקובע, שהלחימה תהיה רציפה וממושכת - עד הכרעת האויב. נראה לי כי זו עוד רעה חולה, שאימץ צבאנו במלחמת ההתשה, והמשכנו לדבוק בה גם במלחמותינו הבאות.

אי-שימוש במודיעין

מבצע "כותונת" (ראו לעיל) הנו דוגמה בוטה למודיעין למבצע שלא היה מעודכן. מודיעין לקוי הכשיל גם את מבצע "דוגמן 5" של חיל-האוויר לדיכוי המערך הסורי נ"מ. המבצע הסתיים באבידות מיותרות ובאנשי צוות אוויר, שנפלו בשבי. גם מבצע "דווידקה" (למחרת "כותונת") של סיירת הצנחנים באזור קט̤יפֶה בעומק סוריה נכשל כתוצאה ממודיעין לא-מעודכן.

המודיעין לא ידע בפרוץ המלחמה, שמרוקו וירדן שלחו כוחות משלוח לעזרת סוריה. כיוון שחלקם של הירדנים ושל המרוקנים במלחמה היה שולי, אין לזה חשיבות יתרה. לעומת זאת, קשה להבין כיצד המודיעין ידע על תנועת כוח המשלוח העירקי לגולן, ולא עדכן את פיקוד הצפון ואת אוגדה 210 המותשת, שהופתעה להיתקל בכוח טרי, שניסה לדחוק אותה מעמדותיה. המודיעין גם לא ידע, שבצבא המצרי אין יותר טנקים T-34.

תקלה מודיעינית-מבצעית אחרת הייתה נפוצה מאוד. אוגדה 162 שלחה את גדוד הצנחנים 890, שהגיע אליה מגזרת ראס סודר, לסרוק את ציר "טרטור", ולטהרו מ"ציידי טנקים". אך בצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים לא היו ציידי טנקים, אלא רק באגדות על הצבא האדום ועל הווהרמאכט הנאצי במלחמת העולם השנייה. את הטילים נ"ט הפעילו ביום הכיפורים, בעיקר, אנשי גדודי הקומנדו המצריים, שתגברו את מערכי הדיוויזיות, או פעלו עצמאית (כמו במארב ליד רומני). כלומר, שלחו את הצנחנים לחפש דבר, שאינו קיים, ולא עדכנו אותם על המערך המצרי לאורך "טרטור". גדוד 890 יצא לסרוק שטח בלילה עם מפה אחת בלבד, כאמור, והתקדם אל תוך מערך חפור היטב מצרי. הגדוד נתקל באש ב"טרטור 42", ונותר שם משותק עד שמילואי השריון חילצו אותו ואת פצועיו, שרבים מהם דיממו למוות. הגדוד נטש בשטח את עשרות הרוגיו, וכעבור כיום גילה סיור של חיילי חרמ"ש מחטיבה 600 קצין פצוע וחי, שהסתתר בין ערמת המתים.

ובעצם, הסיפור יותר מסובך - לגדוד 890 היה מודיעין, אך מפקדיו בחרו לא להשתמש בו. ענף 1, שעסק בקרקע ובמטרות במחלקת המחקר באמ"ן, הצליח להרכיב פסיפס של תצלומי אוויר (תצ"א) מפוענחים מההיערכות המצרית לאורך ציר "טרטור", ולשולחוֹ במטוס קל ל"דבלה", מוצב הפיקוד של פיקוד הדרום. משם הגיע לאוגדה 162, והספיק להיות מוצג בתדריך לסיור של גדוד 890, שנכחו בו מח"ט 35, סגנו, אנשי מטהו וקציני מודיעין. אחד מהקמ"נים (יעקב עמידרור) ביקש אתנחתה לעיין בפסיפס, אך מח"ט 35, שמפקדיו (בר-לב ואדן) האיצו בו לצאת לדרך סירב להצעתו, והורה לגדוד 890 לצאת לדרכו מיד, מבלי שעיינו בפסיפס התצ"א.

דבר דומה אתרע, לפני המלחמה, למידע, שהפיץ הענף הטכני במחלקת המחקר באמ"ן אודות הטיל נ"ט "סאגר". מפקדת גיסות השריון התעלמה מהמידע, ולא הטמיעה אותו בתורת הלחימה של השריון.

עד היום מתווכחים האם הטיל "סאגר" הפתיע במלחמה את השריון הישראלי, או הרקטות נ"ט RPG-7. ברור, ששילובם, שהיה ידוע לכל, לפחות, בעולם - היה קטלני במיוחד. המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים (IISS), שיושב בלונדון פרסם זאת בחוברת, שהפיץ בספטמבר 1973.

אי-הפעלת כוחות מיוחדים ביבשה

סיירת מטכ"ל לא הייתה ערוכה מעולם למלחמה. לכן, הפעיל במלחמה קצין החי"ר והצנחנים הראשי (שהיה ממונה על המבצעים המיוחדים במטכ"ל) את פלוגת הסיור של חטיבת הצנחנים 35 במבצעים מיוחדים. ידועים שניים כאלה: "כותונת" - פשיטה לילית מוסקת בגבול סוריה-ירדן-עירק באחד-עשר באוקטובר בליילה; ו"דווידקה" - פשיטה מוסקת למחרת בלילה באזור קט̤יפֶה בעומק סוריה. המבצע הראשון לא היה מוצלח (ראו לעיל), והאחר נכשל - הפושטים התגלו, וחולצו תחת אש על-ידי המסוק, שהביאם אל היעד, וטרם התרחק.

סיירת מטכ"ל ביצעה כמה פשיטות, בין השאר, על שדה התעופה כּוּתמייה במצרים, שלא הייתה להן חשיבות מרובה. הפשיטה המעניינת ביותר, והמוצלחת מאוד, הייתה פשיטה לילית מוסקת של יחידת תותחנים מגדוד 405 לגבל עתקה בעורף המערך של ארמיה 3 המצרית (מבצע "פונטיאק", עשרה באוקטובר). צמד מסוקי תובלה העלה להר שני תותחים יבילי-אוויר M-102 "נתרן" 105 מ"מ ואת צוותיהם. הם הפגיזו מתקנים של ארמיה 3, וזרעו בהם בהלה. מפקד טייסת מסוקי התובלה חילץ את שני התותחים ואת צוותיהם באומץ-לב ובמיומנות גבוהה ביותר - כשם שעשה במבצע "דווידקה" כעבור יומיים.

סיירת מטכ"ל הפעילה כמה צוותים בשתי החזיתות בלחימת חי"ר. בין השאר, בקרב על תל שמס בגולן ובמבצע "קינוח" לשחרור החרמון. למרות זאת, גאו זעם ותסכול בין אנשיה על שלא נטלו חלק משמעותי במלחמה, ובעקבותיהם הוקמה יחידת "שלדג", שאמורה להיכנס לתחום הפעילות המיוחדת במלחמות הבאות.