מלחמת אי-ההבנות (2)

המודיעין רלוונטי?!

חוקרים לא מעטים (כמו ג'ון קיגן) כתבו, שלמודיעין אין חשיבות במלחמה, גם מפני שאינו מגיע ללוחמים, אלא אולי רק לקברניטים; ואני מסכים עמם.

במלחמת יום הכיפורים, ודאי גם לפניה, היו הרבה מקרים, שיחידות לוחמות נשלחו למשימותיהן בלי מודיעין וגם בלי מפות. כך, ישראל גרנית, שפיקד על כוח החוד של אוגדת הפלדה בדרכה לתעלת סואץ במלחמת ששת הימים, השתמש במפה מאטלס, כדי להוביל את כוחו. לגדוד הצנחנים 890, שצעד אל מותו ב"טרטור 42" ביום הכיפורים, הייתה, כנראה, רק מפה אחת של הגזרה, והיא הייתה בידי חזי דחבש, מפקד מחלקת החוד. ועוד כהנה וכהנה.

למרבית המפקדים ביחידות המילואים, לא היו משקפות, ומפקד טנק (מט"ק) בלי משקפת בשדה הקרב הנו כמעט עז עיוורת. הבעיה החריפה כיוון שכתוצאה מסִכלות ומשחצנות לא הצטייד צבאנו באמצעים לראיית ליילה. אני מקבל את הטענה, שההחלטה נבעה גם מחוסר-מקצועיות בוטה.

כסומא בארובה

מ̤עבר למפות ולציוד האלקטרו-אופטי החסרים היכתה בנו ביום הכיפורים אי-הבנה גדולה, במטכ"ל ובגייסות, באשר למודיעין הקרבי, זה המודיעין, שצריך מפקד, העתיד לנהל מבצע. טוב שמודיעין למבצע יגיע מלמעלה - בדחיפה, או במשיכה. לכן, כבר ברמת הגדוד יש קצין מודיעין. אולם, ההיסטוריה, הניסיון וההיגיון הצבאיים מלמדים, כי זה כמעט שאינו קורה, ומפקד צריך להשיג בעצמו את המודיעין הדרוש לו. זה נעשה בתצפיות ובסיורים, ולשם כך צריך להקצות יחידת-משנה לסיור (אפילו במחלקה), ולכלול את התצפית ואת הסיור בנוהל הקרב.

"אין צורך בסיור", אמר לי מפקד ישראלי בכיר, "ניסע עד שניתקל באויב". קרבות היתקלות במרחב בלתי-נודע מסוכנים ביותר, ועולים בדם רב - לא למד צבאנו מההיתקלויותיו.

לעומת המפקד הישראלי, אמר מרשל גאורגי ז׳וקוב הסובייטי, שהצבא האדום אינו נע כסומא בארובה. "להילחם מבלי להכיר נתוני שטח ואויב משמעותו לתפקד ולרוץ בעיניים קשורות. אנחנו רוצים להילחם תמיד בעיניים פקוחות". ואכן, מכבר מלמדת האות צ׳ בפזצט"א (פול, זחל, צפה, טווח, אש) - התרגולת הבסיסית של חיילוּת הפרט - על היות התצפית מרכיב בסיסי בלחימה.

לקראת מלחמת יום הכיפורים הקים צה"ל גדודי סיור (גדס"רים) לאוגדות. על האבהות לרעיון יש גרסאות שונות - תא"ל דב תמרי, שהיה בנעוריו מ"פ סיור בגדוד הצנחנים 890, או תא"ל מוסה פלד, שהיה אז ראש מחלקת תורת לחימה (תו"ל) במחלקת ההדרכה (מה"ד) בצה"ל. הקמת גדודי הסיור נדרשה כיוון שהאוגדות הפכו ממשימתיות (מפקדה, שקולטת יחידות אקראיות לצורך משימה מסוימת) לקבועות (מפקדה, שברשותה יחידות אורגניות קבועות, שהיא מאמנת, מכשירה, ומפעילה בקרב). הארגון מחדש נעשה על-ידי ניקוז מרבית החיילים והמפקדים מפלוגות הסיור (פלס"רים) החטיבתיות באוגדות. כך, נכנסו החטיבות הממוכנות וחטיבות המשוריינות במיל' למלחמה ללא פלוגות סיור. לחלק חטיבות השריון הסדירות לא היו פלס"רים אורגניים, אלא פלס"רי מילואים. בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים העריכו, כי המלחמה תפרוץ רק באמצע שנות השבעים ("הקונצפציה" המפורסמת לשמצה מבית-מדרשו של אהרן יריב). אך מה לעשות? - בשל עקשנותו המטופשת, האויב לא קנה את הקונצפציה.

רק ארבעה גדס"רים עמדו לרשות שבע מפקדות האוגדה שפעלו במלחמת יום הכיפורים; והם היו אחרי אימון הקמה בלבד. בתבהלה (פאניקה) ששררה בשעות הראשונות במלחמה, החליט מי שהחליט לקחת את הטנקים מהגדס"רים, ולחזק בהם את מערכי ההגנה; וגדס"רים, שנותרו עם טנקים, הוכפפו כגדודי שריון מוקטנים לחטיבות השריון. כך, כמעט שלא יכלו לעשות דבר מייעודם - להיות גדודי סיור, שמביאים למפקדי האוגדות מודיעין קרבי.

במבנה המשובש הזה בלטו בביצועיהם גדס"ר 134 בפיקוד חנני תבור, שהיה באוגדה 36 של רפול, והוביל את האוגדה לפריצה לעבר צפון ה"מובלעת" במהלך בלתי-צפוי למרגלות החרמון (ממש כמו הפריצה של פלס"ר חטיבה 7 דרך מעבר דייקה במלחמת סיני); גדס"ר 288 בפיקוד צבי דהב, שסיפק מודיעין קרבי לאוגדה 146 של מוסה פלד במתקפת-הנגד בגולן; וגדס"ר 87 בפיקוד יואב ברום מאוגדה 143 של אריק שרון, שווידא (כנראה, בלי אישור מפיקוד הדרום) את ה"תפר" בין האוגדות המצריות, ואִפשר בזה את צליחת התעלה.

הגדס"רים נשחקו מאוד במלחמה, ובלי שכל פורקו אחריה. החטיבות שיקמו את הפלס"רים שלהן, וצה"ל הקים גדודי מודיעין, שהיו אמורים לספק מודיעין קרבי לאוגדות. רבים מקרבות התקלה במערכת "שלום הגליל" נבעו ממחסור במודיעין קרבי, והידוע בהם - הקרב ליד הכפר סולטן יעקוב בבקעא.

החי"ר "נרצח"

רוב המפקדים הבכירים בצה"ל במלחמת יום הכיפורים היו אנשי חי"ר ביסודם, גם אם הוסבו לשריון. למרות זאת, בחוסר מקצועיותם, הם ניוונו את החי"ר ("רצחו את החי"ר", בלשונו של אורי מילשטיין). כך, יצא צבאנו למלחמה כשבסדר כוחותיו (סד"כ) כוחות חי"ר (גם סדירים), שנעו על זחל"מים משופצים ומשופרים ממלחמת העולם השנייה, שהתקשו לנוע בחולות סיני, וצוידו באמצעי לחימה מיושנים ובלתי-אמינים - רובים מיטע̤נים (רומ"ט) FN, תת-מקלעים "עוזי", מטולים רקטיים נ"ט (מרנ"ט) "בזוקה", רומי-רימונים (ררנ"ט) נ"ט FN ועוד. אלה כבר הוכיחו את אי-התאמתם במלחמת ששת הימים.

בגדוד הצנחנים 890 הוענשו במלחמה חיילים, שהחליפו את הנשק האישי הרע שנופק להם, ברובי-סער (רוס"ר) "קלשניקוב" שלל. מול חיילינו עמדו רובאים מצריים וסוריים חמושים ב"קלשניקובים", ברובים ובמקלעים מעולים ובמטולי רקטות נ"ט RPG-7. בנוסף, הפעיל החי"ר המצרי להביורים וטילים נ"ט "סאגר", ואלה והרקטות RPG-7 עשו שמות בעוצבות טנקים ישראליות ובמעוזים. מול אלה היה בצה"ל כוח קטן נ"ט, שצויד בטילים SS-10 ו-SS-11 צרפתיים (שנקראו בצה"ל, "אשף" ו"תגר"), ואמינות ודיוק לא נכללו בתכונותיהם המבצעיות.

באיוולת, שאי אפשר להסבירה, נמנע צבאנו מלרכוש טילים נ"ט, שהציעו האמריקנים לפני המלחמה במחירי מציאה - מעודפי היצרנים, שהתייתרו עם תום מלחמת ויטנאם. הוא קנה את אותה הסחורה במהלך המלחמה ואחריה במחירים מלאים ובמחיר מדיני כבד. ניתן לתרץ את ההחלטה ברושם השלילי שהותירו בצבא ביצועי הטילים "אשף", "תגר" הצרפתיים ו"שמל" הסובייטי.

בניין כוח משובש

עוצבה משוריינת היא יחידה רב-חילית. הכוח הקרבי של חטיבות מילואי השריון (החטיבות הממוכנות) בששת הימים כלל גדוד טנקים "שרמן", גדוד אחד, לפחות, של חרמ"ש, פלס"ר, פלוגת הנדסה (פלחה"ן) וגדוד מרגמות כבדות מתנייעות (מכמ"ת - גמ"כ) 120 מ"מ. גם לחטיבות החי"ר הוותיקות היו פלס"ר, פלחה"ן, גמ"כ 120 מ"מ סדיר (כמו גדוד "הרעם" 334 ב"גולני"), או במיל' (כמו בחטיבת הצנחנים 35) ולפעמים גם כוח של תוותחים נגררים נ"ט 90 מ"מ.

במלחמת ההתשה הוקמו אגדי ארטילריה (כיום - חטיבות אש) על-ידי הוצאת גדודי המרגמות מהחטיבות, ולא, כנדרש הגיונית, על-ידי הגדלת סד"כ התותחים והמרגמות בצבא. כתוצאה מכך, הגענו למלחמת יום הכיפורים עם ארטילריה דלה, למרות שקו המעוזים בתעלה הוכה קשות על-ידי הארטילריה המצרית במלחמת ההתשה. האסימון נפל סוף-סוף רק אחרי מלחמת יום הכיפורים, וסד"כ הארטילריה בצה"ל הוגדל מאוד, והתותחים המתנייעים (תומ"תים) הישנים הוצאו משירות.

ישראל טל, ראש אג"ם במטכ"ל, שראה כמעט רק טנקים לנגד עיניו, סבר בטעות גסה, שעלתה בהרבה חיי אדם, כי השקעה בקני תותח (ארטילריה) מיותרת, ועדיף לצייד את הצבא בעוד קנים של תותחי טנקים - טעות קולוסאלית, שכנראה, לא התחרט עליה מעולם.

סיפור עגום לא פחות אִתרע לחיל ההנדסה. למרות שאחרי ששת הימים היה ברור, שבמלחמה הבאה נזדקק לאמצעי גישור וצליחה ולכוחות הנדסה, נוּונה ההנדסה הקרבית בצה"ל בין המלחמות. ראש אג"ם שקע ב"תינוקו" החדש - גשר הגלילים. כדי לפנות דרך ותקציבים למיזם שלו ושל תא"ל דוד לסקוב (מפקד יחידת יפתח), הורה להפסיק את שיקום אסדות ז'ילוּאָה ("תמסחים"), שנרכשו במגרשי גרוטאות באירופה; ויש אומרים, שגם הורה לגרוט את האסדות שכבר שוקמו.

בעסקה מלוכלכת, שכנעוֹ תא"ל יצחק בן-דב, קצין ההנדסה הראשי, לא לגרוט את ה"תמסחים" הקיימים, ולהניח להשלים את שיקום האסדה התשע-עשרה. זאת, תמורת המלצה של חיל ההנדסה לעטרוֹ בפרס ביטחון ישראל על גשר הגלילים, כנראה, בחריגות כבירות מתקנון הפרס.

הרעיון לגרור מפלצת, שאורכה כמאתיים מטר, במקשה אחת תמוה הנדסית ומבצעית. כנראה, אחרי המלחמה שופץ הרעיון, והוסבר, כי לבסוף היה אמור גשר הגלילים להיגרר פרקים-פרקים - כנראה, שיפור, שנועד לענות על הביקורת על הרעיון בעקבות כישלונו במלחמה.

ה"פיל הלבן" של טל ושל לסקוב לא הצליח להגיע בזמן לתעלה, כדי להשתתף במבצע הצליחה "אבירי לב". את גדוד השריון של גיורא לב מחטיבה 421, שצלח ראשון את התעלה, העבירו מערבה "תמסחים", שהגיעו מבסיסם שבחוף אמנון בצפון-מזרח הכינרת לחזית בדרך-לא-דרך וללא פקודה, ביוזמת מג"ד ה"תמסחים".

כיוון שמפקדי צה"ל היו בתבהלה ובאי-הבנה, ולא היה מי שניהל את התנועה בצירים, הם דחפו מהדרכים הצרות לאורך התעלה את הדוברות הכבדות והגמלוניות. לכן, איחרו הדוברות להגיע לצליחה ב"אבירי לב".

גשר הגלילים לא נוסה לפני המלחמה - למרות ההצגה המפוקפקת בפני ראש הממשלה ונכבדים בתרגיל "עוז" (פברואר 1973) של מקטע קטן ממנו, שעבודה הנדסית כבירה הכשירה את דרכו הקצרה לטבול בשלום באגם רואיפה בסיני. שתי פלוגות שריון מחטיבה 7, שאומנו לגוררו במקשה אחת, נמצאו בפרוץ המלחמה בגולן; ופלוגות אחרות נאלצו, אחרי שהורכב, ללמוד לגוררו במלחמה עצמה. בדרכו אל ראש-הגשר נשבר, למזלנו, הגשר כמה עשרות מטרים ממארב מצרי.

צה"ל הגיע למלחמה כשאין בידיו די אמצעי צליחה כשירים, שנוסו מבצעית. התורה האוניברסלית של צליחת מכשול מים קובעת, שיש למתוח שני גשרים - לתנועה דו-סטרית - בכל ראש-גשר. עקרונית, הדבר לא היה ניתן לביצוע בשני ראשי-הגשר, שתכנן הצבא לפרוס במרכז התעלה ובדרומה.

נפ"קים

למרכז ההובלה לא היו די מובילי-טנקים, כדי לנייד את החטיבות מהימ"חים לחזיתות, ותכנון הצבת המובילים המעטים לפיקודים היה מוטעה. כתוצאה מכך, נאלצו מרבית הכוחות לנוע על גלגלים/זחלים, והרבה מאוד רכב "רך" ורכב משוריין (רק"ם) נותרו תקולים בצדי הדרכים.

בהחלטה חכמה, קבע פיקוד הצפון חטיבת טנקים במיל' (179) לקריאה מהירה, וקידם ימ"חים למחנה "פילון" ליד ראש-פינה. אלא שחטיבה 7, שתגברה את המערך בגולן בין כסה לעשור, השתלטה על מרבית טנקי החטיבה (וגם של גדס"ר 134) לקריאה מהירה, ופגעה קשות ביישום הרעיון.

את הצירים בגולן, ובעיקר, את צירי העלייה אליו, כמו את הצירים שהובילו לתעלת סואץ, אפיינו פקקים וכאוס, כיוון שצה"ל לא שלט בתנועה בצירים. פקקים אדירים הקשו על תנועה מבצעית, על פינוי נפגעים ועל הובלת תחמושת, דלק והספקה. ראוי לציין, כי התנועה בחזית התעלה הייתה רק בצירים, ולא בחולות.

להלכה, צריכה הייתה המשטרה הצבאית לאייש נקודות פיקוח (נפ"קים), שינהלו את התנועה; וזה לא נעשה. ג'קי אבן, סגן-מפקד אוגדה 143, הבין את המשמעות המבצעית של הכאוס, וניהל בעצמו את התנועה אל הגשר על התעלה. דב תמרי, סגן-מפקד אוגדה 162, הוביל אישית חלק מציוד הצליחה לעבר ראש-הגשר.

הצירים אל החזית בסיני נפקקו בהמוני משאיות תחמושת, דלק ואספקה, שנעו ללא שליטה, ונהגיהן נטשו אותן בהפגזות התכופות. איש לא תכנן כיצד תגיע התחמושת הכבדה לסוללות התותחים, שנפרסו לצדי הצירים. גם לא תכננו איך יגיעו הפגזים לטנקים, שהגיעו למחסני התחמושת, שלא היו ליד הימ"חים. כמה מג"דים ואנשי מילואים בפיקוד הצפון אלתרו פתרון, והביאו מלגזות מקיבוציהם, כדי למלא במהירות את "בטני" הטנקים, כדי שיחושו לחזית.