פחדן

בהפסקת-האש החליטו חכמי חלם של צבאנו, שכנראה גרמו שבויינו נזק מודיעיני חמור, לשנות את הוראות הקשר, ולהחמיר את ביטחון הקשר. דבר ראשון קיבלנו הוראה להפסיק להשתמש במספרים כאותות זיהוי למפקדים. כלומר מח"ט לא יהיה 20, ומג"ד לא יהיה 10, אלא "קודקוד", סמג"ד יהיה "מִשנה", קצין אג"ם - "אולר", קצין מבצעים - "מברג", רופא - "תורֶן", קצין קשר - "כספית", קצין ארטילריה - "מעיל", וכיו"ב. מישהו בצבאנו המבולבל שכח, שהמונחים ה"חדשים" בשימוש עוד מימי ה"הגנה" והפלמ"ח. במקביל - וזאת לא ידענו אז - שונו מספרי גדודים ומספרי חטיבות (כמובן, רק במילואים). כבר לא היינו גדוד 11 בחטיבה 9. צבאנו התקשה להבין, שמספרי הגדודים והחטיבות הנם שמות גרידא, ויש להם ערך היסטורי, מורשת קרב. החלפת המספרים בלבלה, כנראה, רק את היהודים, וכעבור כעשרים שנה התעשת צבאנו המופלא והחל להחזיר, תודה לאל, לחטיבות ולגדודים הוותיקים את מספריהם המקוריים. סטודנט שלי, שהיה סמח"ט "הזק̤ן" - חטיבת השריון הראשונה בצה"ל, שהקים יצחק שדה - גייס אותי בשנות התשעים למאבק המוצלח של ותיקיה להשבת מספרה המקורי, 8, אל כנו.

הוטל על הקשרים להפיק מכתב מודפס לכל המ"פים ולכל המ"מים עם ה"חידוש" הנפלא אודות ביטול המספרים. לכל הרוחות, מהיכן נשיג מכונת כתיבה באמצע ה"מובלעת"?! מכונת כתיבה הושגה, ואין לי מושג מהיכן. עמה - ניירות מכתבים וניירות העתקה. כיוון שרק סמל הקשר ואני ידענו לכתוב במכונת כתיבה, הוטלה המשימה המייגעת עליי - כנהוג בצבא, "יש דרג, ויש ז...ג". עמלתי קשה להדפיס את המכתב הנואל, כיאות, בכתיבה צבאית למופת, והוא הופץ. תמהני האם כתוצאה ממנו השתפר ביטחון הקשר. ברור, שגברו הבלבול והשמחה שנוצרה בעקבותיו.

אנחנו, הקשרים, דיברנו לפעמים באידיש, כדי שזר לא יבין זאת. לימים נודע לי, שבקֶרב היועצים הסובייטיים בסוריה ובמצרים היו יהודים דוברי עברית ודוברי אידיש. השיטה הטובה ביותר לשימוש בקשר כרצוננו הומצאה עוד בשירות מילואים בקו לפני המלחמה - קבענו תדרים, שבהם נשוחח, ונתריע מפני ביקורות ואורחים בלתי-רצויים. לימים נודע לי, שלא הייתה לנו בלעדיות על השיטה, והיא נהגה בהרבה יחידות, גם סדירות.

מעשה בזקן

"הכינו את הזחל"ם ליציאה", פקד הסמג"ד.

"אבל הגדוד לא נע לשום מקום", אמרתי.

תמיד היה לי מה להעיר, גם משום שבדקתי ללא-הרף את הפקודות שקיבלתי מול מה שליקטתי מהאזנה לרשתות הקשר.

"אנחנו נוסעים לראות את המתקפה על תל כּוּדנֶה".

"רק אנחנו"?

"כן".

מתוך שעמום, כדי להתאמן בהפעלת המכשירים, וכדי להבין מה קורה, שיחקתי הרבה עם מכשירי-הקשר, ודילגתי בין רשתות האוגדה לבין רשתות החטיבה והחטיבות, שהיו לידינו. כך, נודע לי, שמתוכננת מתקפה על כודנה - תל גבוה, שהיה בשטח הסורי, ושלט בתצפית על דרום רמת הגולן, כמו אחיו - תל חרה.

"באתי למלחמה, ולא להצגת תיאטרון", אמרתי.

"אתה פחדן"?

"כן, ואיני מתבייש בזה".

הסמג"ד הלך לדרכו, והכנתי את מערכות הקשר ליציאה לשטח. כמובן, הוראות קשר (הק"ש) של האוגדה התוקפת לא היו בידינו, אך ידעתי מכבר את התדר של הרשת שלה ושל יחידות-המשנה שלה, אך כיוון שרגזתי, לא טרחתי להעביר את מה שידעתי לסמג"ד. כשסיימתי לקבוע את הרשתות במ"ק, וידאתי, שבמ"ק הנייד יש סוללה טרייה, והשארתי סוללה טרייה רזרווית. העמסתי על גבי את תיקי ואת ציודי הצבאי, כולל השק, שבו ארזתי את הציוד המיותר, שנופק לי בחיול, והלכתי אל מגורי מחלקת הקשר.

"מה אתה עושה כאן"?! תמה סמל הקשר.

"ירדתי מהזחל"ם. שלח מישהו להחליף אותי".

"מה פתאום"?!

סיפרתי לו את מהלך העניינים, ואמרתי, שבשום אופן איני מתכוון לנסוע לראות קרב שאינו של הגדוד. הסמל כבר הכיר אותי, וידע היטב שאני עקשן.

"שתוק, ומצא לך מקום בחיים", אמר. "רק עכשיו גמרנו לשתות קפה... אולי נשאר משהו".

קשר אחר יצא אל הזחל"ם, מבלי שהוסברה לו סיבת החלפתי וריחמתי עליו. לבסוף, לרווחתי, בוטלה המתקפה.

מאז זרם הרבה דם רע ביני לבין הסמג"ד, שלא קלט שהוא בגדוד מילואים, וכבר לא ביחידות סדירות, שבהן ה"פלאפל" על מדיו נוצץ, ומהווה מקור סמכות. כשבוע אחר-כך התנגשנו שוב, כיוון שניתנה פקודה לגלח את הזקנים מחשש למתקפת גזים. צוותים ממרכז אב"כ באו להדריך אותנו בחבישת מסכות-גז, ובמהלך ההדרכות הכניסו אותנו חבושים במסכות לאוהל מעש̤ן. בתירוצים שונים, לא השתתפתי בתרגול. כשהייתי בן חמישים בישר לי רופא ריאות, שאני אסמטי מלידה, ותמה כיצד שירתי ביחידות קרביות.

ברחבה מול החורבות, שגרנו בהן, נתקל בי הסמג"ד, כמה דקות אחרי שחמקתי מהדרכת אב"כ ומהאוהל המעשן.

"למה אתה לא-מגולח"?

"הזקן הוא חלק ממני מגיל צעיר, ולא איפרד ממנו עד שמפקדים בכירים לא יגלחו את זקניהם".

"זו פקודה"!

"אז מה"?!

בינתיים הקיפו אותנו חיילים, והקשיבו בעליצות לחילופי הדברים. הסמג"ד לא הבין שבמצב הזה בתוך ההמון, אין סיכוי שינצח קשר פרוע, שמשתדל להגחיכו. הבטתי בו, עקצתי אותו בתשובותיי, וכעבור כמה דקות, באמצע השיחה, המשכתי בדרכי. הסמג"ד נותר המום במרכז ההמון, וחייכתי עד שהגעתי למגורי הקשר.

"הוא יקרע אותך", אמר הסמל.

"עוד לא ... לפני זה יתבזה עוד הרבה ... אין לו טיפת הבנה מה זו יחידת מילואים".

מאז, בהתרסה, כי אימת שחלפתי על פני הסמג"ד, הפשלתי את כובעי הגרב, שחבשתי, כדי שיראה את זקני, וחייכתי. זקני סופר מעט רק כשהשתחררנו באסרו-חג פסח, לבקשת אשתי, למרות ספירת העומר, וסופית חזר לממדיו הנורמליים בברית של בכורי, כשבוע אחרי שבועות.

הדרכה לשווא

רובאים, מ"כים, סמלים וקצינים בגדוד לא שלטו במכשירי-הקשר (מ"קים), שהותקנו בזחל"מים. לפיכך, כרעו מש"קי הקשר בפלוגות תחת העומס, והציעו, שנדריך את פלוגותיהם בתפעול מ"קים. הבעיה העיקרית הייתה במ"קים הניידים.

סמל הקשר, שהיה אלחוטן בהכשרתו, תכנן, שכמה אלחוטנים מנוסים יעברו במחלקות, וידריכו את אנשיהן בתפעול המכשירים. כפי שחששתי, הוא צירף אותי לחבורת המדריכים, אולי בגלל שהתלוננתי על השעמום.

"אבל איני מיומן במ"ק הזה", ניסיתי להתחמק.

בחורבה, שהתמקמנו בה, חיכה לי מתחת למיטתי תיק מלא ספרים וחוברות שהבאתי מהבית, וכל חופשה חידשתי את המלאי; ולמען האמת, רמת הקשר בפלוגות לא עניינה אותי יתר על המידה. אבל צייתִּי להוראות הסמל. בעצם, לא הייתה לי ברירה, כיוון שמפלטי האחרון הייתה מחלקת הקשר.

"תצטרך ללמד אותי להפעיל את הזבל הזה, ולבדוק האם תפסתי את העסק".

"אל תפחיד יונה ביין", ענה לי.

חייכתי, וקיבלתי את גזר-דיני.

עברנו משך כמה ימים בין הפלוגות, והתשנו את גרונותינו בהסברים כיצד יפעילו את המכשיר. המ"פים היו מרוצים, ואמרו זאת מפורשות לסמל הקשר.

כעבור כשבוע החליפו את המ"קים הישנים מסדרת GRC שלנו, במכשירים חדשים מסדרת VRC. הטכנאים עבדו קשות להתקין מ"קים, שלא הכירו היטב, ולמדו בהשתלמות חפוזה. סמל הקשר הטיל עליי להדריך את מש"קי הקשר בתפעולם, כיוון שרק אני הכרתי אותם היטב מקורס הקשרים, שעברתי לא מזמן בבית-הספר לשריון. שוב יצאנו לפלוגות, והדרכנו אותן לתפעל את המ"קים החדשים.

המצוחצח

בלילה ירו שוב על המוצב שבו הייתי קשר, שנחפר והוצב על גבעה שכוחת-אל, וקווי הטלפון נותקו. בבוקר, אחרי בדיקת הציר אל המוצב, יצאנו לראות את הנזק. לפני שיצאנו לבדיקה הטיל עליי המ"פ, שסופחתי לזמן קצר אל פלוגתו, לעזור למפקד המוצב - דבר, שלא התקבל בברכה על-ידי הסמל.

חזרנו, ודיווחתי לסמל המוצב, למ"פ ולסמל מחלקת הקשר על הפגיעה בחוטים שהונחו על הקרקע החשופה, ולא נטמנו מוגנים באדמה. בלילה לא ירו עלינו, ובבוקר הגיע קצין קשר מפיקוד הצפון, והסביר לנו מה התקלה ואיך לתקנה. לחרדתי, שמעתי מהקצין המצוחצח, שהיה לבוש היטב, נקי, שבע ומדושן, שהוא פוקד עלינו לסלול קו טלפון חדש בחזית המוצב, כיוון שלא הופגזה, ויש סיכוי, שהקו החדש לא ייפגע.

"ומה יהיה אם יופגז, וייקרע"? שאלתי.

"תצאו לתקנו. אין ברירה".

"זה מול פני הסורים ... מסוכן. סוללים קווי טלפון רק במדרון אחורי ...".

"אתה פחדן"? לעג המצוחצח.

עניתי, שיש לי תעודת פחדן.

"כן. הוא פחדן גדול", אמר מישהו.

המצוחצח חייך, ולעג לי. מישהו התנדב לצאת עם גליל חוטי טלפון, ולמתוח את הקו בחזית המוצב. נעלמתי מהמקום כשהמצוחצח הסביר כיצד לעשות זאת, וחזר על הסבריו. הלכתי לבונקר כיוון שזכרתי, שבארגז עזרי ההדרכה שהבאתי ממפקדת הגדוד, מונח רימון תרגול. נטלתי את הרימון (גוש מתכת כסוף, שחוֹר באמצעיתו - בניגוד לרימונים חיים, שהיו בצבע ירוק-זית, והיו עליהם מנופים ונצרות), וחזרתי אל המצוחצח, שהסביר והסביר. מבלי ששם לב, תחבתי את הרימון לכיס מעילו, ולא אמרתי מלה.

"טוב. מצאתי מישהו לא פחדן כמוך", אמר, "והוא יסלול את הקו".

הכניס מדושן עונג את ידו לכיסו, נתקל ברימון, והוציאו.

"מה אתה עושה"?! צרחתי. "זה רימון בלי נצרה"!

המצוחצח היה מבוהל לחלוטין.

"מה לעשות"?! שאל ברעד.

"הדק את האחיזה, כדי שהמנוף לא יקפוץ", עניתי בקול רציני, והתענגתי בלבי לראותו מהדק את אחיזת כף ידו על רימון התרגול כשהוא רועד מפחד.

כעבור רגע ניגשתי אליו, וחילצתי את רימון התרגול מידו, והשתעשעתי בו.

"אז מי פחדן"?! שאלתי בחיוך.

"זה יעלה לך ביוקר"!

"אדון הקצין, מודיע בהכנעה" - חיקיתי את החייל האמיץ שווייק הידוע - "שכרגע איימת על חייל בצה"ל ... זו עבירה פלילית וגם עבירה לפי חוק השיפוט הצבאי".

"אתה אדם מסוכן"! לחש, "אתה מטורף"!

"לגמרי", עניתי.

המצוחצח התפנה במהירות לרכבו, ונעלם אל ערבות ה"מובלעת".

חייכתי, והמשכתי להשתעשע עם רימון התרגול. כשנרגעתי, החזרתי את רימון התרגול לארגז, בחרתי כמה חיילים, ויצאתי עמם לסלול את קו הטלפון במדרון האחורי של המוצב.

כשחזרתי למחלקת הקשר טרם נודע תעלולי.

נקמה

מרכזיית הטלפון של הגדוד הייתה בקצה החורבה שמחלקת הקשר ישנה בה, וליד זחל"ם המג"ד. מעבר לזחל"ם היו מגורי המג"ד, הסמג"ד וקצין המבצעים. הקשר התורן היה אמור לשבת על כיסא ליד הזחל"ם, ולענות לטלפונים מהמוצבים ומהמפקדה הממונה. מרוב חילופי מפקדות ממונות, איני זוכר לאיזו מפקדה הוכפפנו ומתי. כעבור כשלושים שנה אפילו תיקן אותי אל"ם (מיל') יעקב הדר-פפר, מפקד חטיבה 4 "קרייתי", שטעיתי, ולא היינו תחת פיקודו במלחמה, אלא תחת פיקוד החטיבה הממוכנת 670 "מרכבות הברזל".

בנוסף, היה על התורן לבדוק קשר רדיו עם הפלוגות הרובאיות במוצבים, ולענות לבדיקות קשר רדיו ממפקדת החטיבה הממונה. זו תורנות ארוכה ומשעממת, שאתה תלוי בה בחבריך כדי לאכול, לשתות קפה, להתרענן, וללכת לשירותים. עיקר השעמום בלילה, כשכולם לרוב ישנים, ואתה נלחם בעפעפיך, הנוטים להיסגר, וכמ̤ה לספל קפה חם - אפילו לקפה צבאי.

אהבתי את התורנויות הללו משום שהוציאוני מהמעגל שינה-אכילה-רמיקוב, ועוד יותר כיוון שיכולתי לשלוף כמה ספרים מתיקי, להניחם על המרכזייה, לברוח מהמציאות המדכאת, ולקוראם בשקט. כיוון שמטבעי אני קורא מהר, תמיד ליוו אותי לתורנויות הללו כמה ספרים. כשרציתי להתרענן מהקריאה שיחקתי בתדרי המ"ק, והאזנתי לרשתות בקרבתנו, או התקשרתי לחברים, שידעתי את תפקידם ואת יחידתם. יום אחד ביקש ממני חובש המילואים, שאספנו ביציאה מג'למה, להודיע בדרך כלשהי לגדודו ב"גולני" שהוא חי, קיים ובועט אצלנו. הבטחתי להיענות לבקשתו.

בחופשה הבאה טלפנתי לידיד, שלמד אתי באוניברסיטה, וגר בשכנותנו בבקריית היובל בירושלים.

"הוא לא בבית", חייכה אשתו, "כרגיל, אפילו אחרי שילדתי בת".

"מזל טוב. גם אשתי בהריון".

נשותינו למדו יחד מתמטיקה באוניברסיטה.

"בקרוב אצלך. מה העניין"?

"צריך קשרים ב'גולני'".

"כנראה, יש לו".

סיפרה על תפקידו ב"גולני", והחלטתי להתקשר אליו עם שובי מהחופשה.

טלפנתי כמה פעמים, ולבסוף תפסתי אותו באמצע הלילה. סיפרתי לו על החובש, והוא חייך. שמע את קורות החובש האבוד, והבטיח לעזור כמיטב יכולתו. נפרדנו מבלי שסיפר לי, שלמרות שהיה בחופשת לימודים, כבר נפצע בהתקפה הראשונה של "גולני" על החרמון.

איחלתי לו בריאות, מזל טוב והצלחה, ושלחתי ד"ש לאשתו.

"מי אתה חושב שאתה"? זעם המג"ד, שלא שמתי לב, שהתעורר, ועמד לידי. "מי נתן לך רשות לספר לחבר שלך על החובש"?!

למחרת בבוקר הורה המג"ד לגרוע אותי מרשימת התורנים במרכזייה, וסמל הקשר כעס.

"יש לך נטייה קשה להסתבך", חייך. "כדאי שתתרחק ממפקדת הגדוד".

כעבור יומיים הוצבתי כקשר בכתק"ל - צוות התיקונים של החימושניקים, שנע בין מוצבי הגדוד - כדי להרחיקני במהלך היום ממפקדת הגדוד.

הסמג"ד ביקש, בחוצפתו האופיינית, מתורן המרכזייה לקשרו עם אשתו. שלא כמוני, לקח התורן את הסמג"ד ללב, והחליט לנקום בו. טִלפן, כמבוקש, למצ"א (המרכזייה הצבאית הארצית), שכעבור כרבע שעה חיברה אותו לבית הסמג"ד. הסמג"ד קיבל את השיחה בחדרו, ולאחר כשתי דקות שלף התורן הפגוע את התקע מחדר הסמג"ד, חיבר את אשתו עם אחד המוצבים, ואת הסמג"ד - לגדוד אחר. זעקות השבר של הסמג"ד החרידו את מרבית שטח הגולן. הוא רץ למרכזייה, וצרח על התורן, שהיתמם בהצלחה רבה. כשהסמג"ד הניח לו, חש אלינו התורן, וסיפר בחיוך ובגאווה איך הוציא את המג"ד מדעתו.