אם היה מישהו זקוק להוכחה שבנימין נתניהו הוא מבוגר אחראי - הוכחה זו נמצאה לנו בדמות העובדה שנתניהו לא נכנע לגחמותיו של דודו אמסלם וסרב למנותו לכהונת יו"ר הכנסת או שר המשפטים.
מי שכמובן הפסיד מכך הוא העם היושב בציון, שכבר התקין עצמו לחזות בהצגות המשעשעות שעתיד היה אמסלם להנפיק לציבור אילו כיהן באחד משני התפקידים הללו.
כל מי שהזדמן להציץ בסירי הבישול של אמסלם ביום שישי יודע שהמדובר באיש מוכשר כמו שד, שייעודו בחיים הוא לספק לנו לחם ושעשועים.
וכך, דודו אמסלם היה מתקין בטבור אולם המליאה זירת איגרוף והיה מספק לנו מדי יום את ההצגה הטובה בעיר.
ואם נתניהו היה מתפתה להעניק לאמסלם את תיק המשפטים דווקא - החלום של כולנו היה אז להיות זבוב על הקיר בפגישה השבועית ששר המשפטים מקיים עם נשיאת בית המשפט העליון
אסתר חיות, בלשכתה. אפשר לנחש שאמסלם היה מביא לנשיאה כמה סירים עם תבשיליו הערבים לחיך, והנשיאה מצידה הייתה מביאה לאירוע את בקבוק הערק המפורסם שלה כדי לתפוס ראש.
אבל ישנה גם אפשרות אחרת, והיא שקשה להאמין שאמסלם לא קרא את המציאות - עד שהציב בפני נתניהו - בפומבי - רף דרישות מתוך כוונה שנתניהו ייכנע לאיזו מהן. ההפך הוא הנכון: אמסלם עשה כן בידיעה ברורה שנתניהו לא ייכנע לדרישותיו, וזאת - כי אמסלם מעדיף להיות חבר כנסת מן השורה המשוחרר מכבלים של שר שמחויב לאחריות, לעבודה אפורה ולשמירה על מוצא-פיו.
כי דודו אמסלם הערמומי השכיל להבין, שעיקר כשרונו ותחביבו הוא לבטא בקול רם וצלול, בלשון משוחררת וללא עכבות - את מה שהציבור חושב על הפוליטיקאים ומשרתי הציבור הבכירים למיניהם.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
