אימא יש רק אחת [טור שני]

בטור הקודם סיפרתי לכם שפרגנתי לאשתי (בעל כרחי), סופ"ש בחו"ל כשאני נשאר עם הבנות בבית. אירוע כזה מצריך שלושה טורים מסתבר. הבוקר עלה, ארזתי את הבנות יפה ושלחתי אותן למסגרות, כדי להישאר קצת עם עצמי ולהבין מה עושים מכאן. השעות חלפו מהר, מהר מידי, ועד שהצלחתי לגבש תוכנית עבודה, גיליתי שהגיעה השעה שבה יוצאת השנייה מבית הספר. יצאתי, הבאתי אותה, ואז שוב יצאתי והבאתי את השלישית. הגדולה התקשרה לשאול אם שכחתי אותה, ואני הסברתי שאין סיכוי בעולם שאשכח אותה, ואז יצאתי לקחת אותה כי שכחתי, ואז הבאתי את הקטנה שנשארה אחרונה בגן.

זכרתי שאמא שלה ביקשה שהיא לא תישאר אחרונה בגן. זה לא הצליח לי. הגענו לבית ומיד החלו קולות של מחאה מכיוון הספה. "אני רעבה" ואז בכי הולך וגובר של הקטנה, שהובילה אחריה גל של בכי. חששתי שהשכנים ישמעו ויתקשרו למחלקת הרווחה בעירייה, ומי יודע אולי מישהו עלול לענות שם.

אני דוגל בהורות מחנכת ורצינית, ולא מאפשר לבנותיי לשבת מול מסך יותר מידי, אך "עת לעשות לבריאותך", ועל כן אפשרתי להן יד חופשית מול המסך, בעוד אני מסתובב מחדר לחדר מחפש גומיות לשיער. סהדי במרומים, אני חושב שלפחות משכורת אחת בחיי יצאה רק על גומיות לשיער, אבל הן כמו הרוח נעלמות למקומות שהיו ואינם. ולא שלא ניסיתי לאפסן אותן במקום מסודר, כמו על ידית בחדר השינה שלהן, אבל גם משם הן נעלמו. אח"כ דיברתי קצת עם הבנות על "איך עבר עליהן היום בבית הספר". כמה פרטים השם יעזור ויציל. בנים עונים "בסדר" ואז נאלמים. ובנות עונות ועונות ומסבירות ותוך כדי טוענות "לא הבנת", וממשיכות כאילו כלום לא קרה. להאשים אותי שלא הבנתי? ניסיתי ובאמת שניסיתי להבין מה קרה עם שילת ונועה, רק שיש כמה נועה ויש כמה שילת, כמה הודיה וכמה וכמה אנאל. איך גבר בגיל ארבעים וחמש אמור לזכור לאיזו שילת התכוונה המשוררת? ולמה זה אמור לשנות למישהו שנועה לא חברה יותר של לא זוכר את שמה?

בדקנו תיקים ושיעורי בית, מצאנו שאריות לחם מימי בית שני, ציורים מימי תקופת האבן, ותוך כדי הקטנה הלכה לחרב את חדר המשחקים, ואז ישבנו לאכול ארוחה שנייה תוך חצי שעה. רק עתה גיליתי שחלפו רק שתים עשרה דקות מאז שהן חזרו מבית הספר. מחשבות נוגות על יעקב אבינו שעבד ברחל שבע שנים לגלות שהן עברו עליו כימים אחדים. איפה אני ואיפה יעקב אבינו. מקסימום חולם כמו יוסף.

הגדולה נזכרה שהיא צריכה לצאת לבת מצווה של חברה לכיתה, ואני חשבתי לנהל איתה שיח בנושא "עד מתי נשלם עבור הבנות מצווה של החברות שלה"? מתי עוצרים את סבבי האירועים האלו שנופלים עלינו כאילו אין לנו אירועים משלנו. מצד שני אם היא תלך, זה רבע התנגדות פחות ממה שיש לי כרגע בבית. דחיתי את השיחה ליום שני כשאימא שלה תחזור, ושלחתי אותה לחגוג עם חברות. חשוב מאוד לכבד. הבעיה התעוררה כשהיא נזכרה באחת עשרה בלילה שאין לה איך לחזור, כי חברה שלה ממשיכה במסיבה עד חצות וביקשה שאבוא. הייתי שמח יותר אם לא הייתי לבוש כבר בפיג'מה. "בנות בבית זה אור בבית" קבעו חכמינו. והאור הזה דלק עד השעות הקטנות של הלילה בהמתנה להוד מעלתה.

מרתי שלחה הודעה שמהמקום שבו היא נמצאת אין אפשרות כרגע לבצע שיחות וידאו ועל רק נתכתב. יש רגעים קטנים שבהם מתגלה לך גודלו של הבורא. מה הייתי עושה אם הייתי צריך להעלות תמונה של הבית בשיחת וידאו למרתי? נראה לי שזה היה מחזיר אותה מיידית בטיסת חירום. אחרי שלושה סבבי ארוחת ערב ועוד אחת לקינוח, בכי המוני ומקלחות (פחות או יותר), שלחתי את כולן אל המיטות וישבתי עם עצמי לחשוב מה קורה מכאן. לפניי עוד שלושה לילות ושלושה ימים. איזה כדורים יכולים לעזור לי?

לא חלפו שלוש דקות עד שהשנייה הגיעה לספר לי שכואבת לה הרגל. השנייה מפתחת תמיד כאבים שונים, בדיוק ברגע שכל הבית נכנס לרגיעה. הקטנה התעוררה ונזכרה שגם לה כואב, ויחד כולנו נזכרנו שכואב לנו. בדיוק באותו הרגע מרתי ניסתה להתקשר בווידאו, אבל כתבתי לה שמאז הדיבורים על מהפכה חוקתית, התחילו לעשות כאן כל מיני דברים הזויים, כמו למשל לא לאפשר לנו לדבר יותר בשיחות וידאו. הלילה עבר עלינו יחסית בשקט כשאני מנסה למצוא מיטה אחת בבית בה אף אחת לא תגיע להעיר אותי. בוקר של יום שישי עלה על דימונה.

המשך בטור הבא - טור אחרון בנושא.