אנחנו היהודים

"אתם הישראלים"

אוי, כמה קל להתלונן, וכמה עגומה המציאות לעיתים קרובות מדי. לכן אני מעדיף תמיד לפתוח במשהו חיובי ולסיים במשהו מצחיק, כי המשקע שאנחנו נושאים אתנו צריך להיות חיובי, מתוק מה, מלשון מעודד לעשיה, למחשבות טובות, לתקווה ולבת צחוק.

"אתם הישראלים" אמר לי פעם בשאט נפש בעל עסק מקומי וסגר לי את הטלפון. התקשרתי שנית, ונראה שהוא נרגע מה וכבר לא היה צורך להטיח באוזני "אתם הישראלים". בעיני עצמו, אותו ישראלי הוא איש טוב שאוהב לעזור לאחרים. אך כשזה הגיע לוותר על חלק מהעמלה או הרווח שלו במטרה לעזור באופן מוחשי למישהו שנזקק באותו זמן לעזרה, הדבר היה בלתי מתקבל על הדעת.

זה קרה גם בקבוצת ווטסאפ של ישראלים בעיר המלאכים - אנשים פוגעניים, ונראה שהם נהנים מכך. הם יורדים לרמה כה נמוכה, שקשה לתאר שניתן להנמיך עוד, ואז הם עושים את הבלתי אפשרי ומוכיחים כי ידם על העליונה. העיקר שיש ביניהם אלו שממש נעלבים כשמישהו מעז להציב מראה מולם, כי המראה לא מלבב, ומי אשם? לֹא הבבואה במראה כי אם מי שהזיז את המראה כך שניתן יהיה לראות.

אני חייב להודות שגם אני חטאתי, פעם ועוד פעם, באותה הבטחה להתרחק מעסקים עם ישראלים. מנסיון העבר, היו אלו שדפקו מדלת לדלת וטענו שהם תלמידים בבצלאל והגיעו לכאן למכור מיצירותיהם. הייתה את חברת המזגנים שאחרי שהחליפה אצלנו מזגן בהון עתק פשוט נעלמה מהשטח (התרוץ שהם נתנו, כשכבר הצלחנו להשיג אותם, הוא שהם עברו לסן פרנציסקו, וכך האחריות נעלמה יחד אתם). היה את השרברב שהיה כה עסוק עם קליינטים אחרים, שהוא עשה חצי עבודה, אך כהרגלו חייב תשלום מאוד מכובד ועוד היה משוכנע שהוא עושה טובה גדולה. והיו בעלי עיתון שמכרו את העיתון לאחד מהעובדים, אך סידרו אותו בגדול, ללא חמלה או אכפתיות - כי כסף זה כסף!

עם נסיון עשיר של "הישראלי סידר אותך" אני חייב להודות על כך שישראלי לא התנחל בבית סמוך וסירב לעזוב (ויש כמה וכמה סיפורים כאלו) ושבעלי מלאכה שהגיעו לכאן לא גרמו נזק נוסף בכדי לתקן אותו כחלק מהעבודה, ולרוב גם לא המציאו תיקונים-לא-נדרשים. נחמה פורטא בכל זאת! איזהו עשיר? השמח בחלקו, ואני יושב וחושב על תוכנית הטלוויזיה בארץ "יצאת צדיק", ועד מהרה אני מבין שאת ההתנהגות כאן הבאנו מהבית, מהארץ, ושם - כמעט תמיד - מעטים מאוד יוצאים צדיקים.

כיון שאני ישראלי ומזוהה ככזה, אני משתדל תמיד להיות יותר בסדר מבסדר. מדוע? כי לא אוהבים אותנו - הישראלים והיהודים - ואם משהו קורה, או אם הצד השני לא שבע רצון מכל סיבה שהיא, נוח מיד להצהיר את המובן, המקובל והידוע: "אתם הישראלים"!

"אנחנו היהודים"

עיר המלאכים, עם אוכלוסייה באותו סדר גודל של מדינת ישראל, היא אכן מקום מופלא. למרות שאין מספרים מדויקים, כי לא נערכה עבודה מסודרת בנידון, משתמשים במספרים הבאים לגבי אוכלוסית הקהילה שלנו כאן: 650 אלף יהודים ו-350 אלף ישראלים. לא אנתח את סבירות או אמינות המספרים, אך אציין שהיהודים הולכים ונעלמים, מתרחקים בקצב מואץ מיהדותם ומהקשר עם ישראל, בעוד שאנחנו חווים עברית והתנהגות טיפוסית ישראלית בכל רחוב ובכל פינה. פלא לפיכך שיש פה נציגות קונסולארית כל כך גדולה?

הישראלים לא היו פעילים בכל הקשור לישראל. הם חיים את ישראל (בשיחות טלפון, בנסיעות, במעקב שוטף אחרי הקורה שם), והם עסוקים מדי (בחייהם ובלעשות כסף) שהם לא מרגישים צורך לצאת להגן על המדינה. נזכור שכאן יש חזית מאוד פעילה בקרב על התודעה הבינלאומית, קריטית למדי, אך המעורבות הישראלית לא משקפת זאת.

לכן אפנה דווקא לקהילה היהודית, בקרבה האורטודוקסים-המודרנים (קרי כיפות סרוגות, מה שבארץ מכונה ברוגז רב "המתנחלים") ולעומתם הממסד של הפדרציה והג׳ואיש ג׳ורנל. גם אלו וגם אלו אוהבים את ישראל, ובאהבתם יכולים לחנוק אותה למוות.

הנה צד אחד יוצא להגן על ישראל ולהסביר, והוא פועל בקמפוסים ובבתי הספר, בכנסיות ובתקשורת, בהוליווד ובמישור המשפטי וכו׳. ממולו הצד של אמריקנים-לשלום-עכשיו, מרץ, עמנו, הקרן החדשה לישראל, ג׳יי סטריט, הלל ועוד, קבוצה קטנה אך איתנה עד מאד, ולצדם אוהבים אחרים כמו הליגה נגד השמצה וקול-יהודי-לשלום. צד זה כל כך אוהב את ישראל שהוא מסוגל לחנוק אותה למוות ולהתמוגג מהתוצאה, ממעשה ידיו להתפאר.

שני הצדדים גם יחד פונים ליהודים טובים ומתקיימים מעזרה כספית אדירה מהם, ואלו גם אלו עסוקים בארועים לרוב שעיקרם התרמות. הנה כסף מצד אחד מממן רכישת מצלמות וידאו או טלפונים חכמים ולימוד איך לערוך סרטים של שעות לשניות ספורות בהן מראים את הקצין או החייל הישראלי מרים ידו על אישה מוסלמית (שמשך שעות ירקה עליו, קיללה אותו, ניסתה לפגוע בו, והוא עמד ולא הגיב) או דורך את נשקו מול ילדים (כמובן שאת מטר האבנים או מה שקרה עד לאותה נקודה הס מלהראות).

הם כל כך אוהבים את ישראל, שבדרך פלא אהבתם תמיד יוצרת שם רע לישראל, פוגעת בנו ומעודדת חרם או תגובות חריפות נגדנו. בעבודתם הם מספקים את התרוצים שאנטישמים זקוקים להם כמו אוויר לנשמה. הם עומלים ללא לאות שהממשל האמריקני יפסיק את הסיוע לישראל (הכספי ושיתוף הפעולה הצבאי) ושיענישו אותנו (על הכיבוש או על בניה או על תגובות לרצח ישראלים או על עצם קיומנו).

זה מאוד מוזר, אותו צד שעושה את כל מה שהוא עושה מאהבת ישראל, רואה עצמו רשאי להכתיב לישראל איך על ישראל להתנהג, לדוגמה איך להתפלל בכותל. כשהם באים לביקור, הם דורשים להתפלל כפי המקובל עליהם כאן בעיר המלאכים, והצורה בה מתפללים בארץ מקוממת אותם עד מאד. איני יודע אם זו הרגשת בעלות, המרשה לבעל לבעול את אשתו גם בניגוד לרצונה, אך אצלי זו לא אהבה. גילויי האהבה של אותו צד דומים לצלקות ולכוויות ולעצמות השבורות של אישה מוכה.

כך יוצא שהקהילה שאנחנו חלק ממנה חצויה: חלק אחד עושה הכל לזרז את שקיעתה של מדינת הלאום היהודי כפי שאנחנו מכירים אותה משך 75 השנים האחרונות, בעוד הצד השני פועל לנטרל את הפעילות ולהתגונן בפני התוצאות שרובן הרות גורל. כמה חבל שהמאמצים של הצד האחרון לא מספיקים להשיג ולעצור את התוצאות הרות האסון של זה הראשון, וכך האנטישמיות פורצת, והשנאה מלובה, והרעל ממשיך לטפטף. אנחנו היהודים הם האויבים הגדולים ביותר של עצמנו.

שליחות הסברה

דני דנון ויאיר לפיד שנייהם בארה"ב, באופן רשמי בשליחות הסברה. ראש הליכוד הבינלאומי לשעבר שראש הממשלה הגלה-הרחיק אותו מהארץ לשמש בתור השגריר באו"ם טוען כי הוא מגן על ישראל. אם הזיכרון משמש אותי נאמנה, בעבר הוא היה עסוק בקידום "דני דנון" יותר מאשר להגן על המדינה. אולי השהות באו"ם שינתה מקצת את דרכיו.

לפיד, כמו אחרים בממשלתו שקרסה לה יום בהיר אחד לאחר שנה וחצי של שלטון-עם-הערבים, עומל על הקשר עם ראשי הפדרציות והקהילה היהודית (כן, בדיוק אותו צד שאהבתו חונקת ופוגעת כמו בעל שמכה את אשתו). ברקע הרפורמה המשפטית. בעבר היה זה מתווה הכותל, ולפני כן הכיבוש המשחית. תמיד יש תרוץ לפעול נגד ישראל, לעזור לה להציל את עצמה מעצמה.

בדיוק כמו הבעל המכה, האישה היא האשמה. היא מרגיזה אותו בהתנהגותה, בעצם העובדה שהיא שם, ניצבת מולו כשהוא שיכור או מכעיסה אותו כשהיא מנקה את הבית או מטפלת בילדים.

לפיד ואיתו שאר חברי הקואליציה מתחברים יפה מאוד ליהדות ארה"ב. הם מתרצים זאת "להבטיח את שימור הקשר החזק והאסטרטגי עם ארצות הברית". אם זה אכן כך, מדוע התוצאה היא תמיד נגד ישראל? מדוע הם לא מתעלים על עצמם ולא ניתן לשמוע ולו מילה חיובית אחת על מדינת ישראל והעומד בראשה היום? ראש אופוזיציה אחראי צריך לדעת להבליג ולא לכבס את כל הכביסה המלוכלכת בחוץ. אך בנימין נתניהו וממשלתו מטריפים את דעתו עד כדי כך שהוא מחפש שדות זרים בו יקבלו אותו כגיבור. היום הוא מציל את ישראל הדמוקרטית! הוא עצמו, וראו את כל אלו המריעים לו (מלשון תרועות צופים בגלדיאטורים): עיתון הניו-יורק טיימס, נציב האו"ם לזכויות האדם, אירן, הבריטים ועוד כהנה וכהנה דוגמאות נפלאות החרדות לגורלה של מדינת ישראל כדמוקרטיה היחידה בכל האזור. כזו דאגה! פשוט נפלא.

לפיד - הבעל המכה - מקבל חיזוק ועידוד מקהל מעריצים, המדרבנים אותו ומסבירים: אשתך ממש לא בסדר, איך אתה מרשה לה לבזות אותך? אולי משהו לא בסדר אתך? ראה, אתה חייב להחזיר אותה למסלול. תפקידו, כבעל, הוא לתמוך באשתו, לעודד אותה, להיות אחד איתה, לא להפוך אותה לשק חבטות. אך הוא שכח כל זאת.

כך מתכתשים להם דנון ולפיד, בין שופיג לבין ארוחות מפוארות מהלך ביקורם, מבטלים זה את זה, מנטרלים זה את מאמציו של השני. עד כמה חבל, כי שניהם גם יחד לא צריכים להציל את ישראל מעצמה (ישראל חזקה ואיתנה ותוכל גם תוכל למה שקורה בפנים) כי אם מאויביה הרבים; ואלו לא נמים ולא ישנים, כי אם פועלים ללא לאות למחוק אותנו מעל המפה אחת ולתמיד. פלא שאנחנו מוצאים עצמנו בבוץ?