בספרות הישראלית שוררת מבוכה מזה שנים ביחס למיקומם של סופרים בתולדותיה כתוצאה מחוסר מיפוי מוגדר ומוסכם בין החוקרים על התפתחותה. סוגיה זו לא נדונה בדחיפות דומה בעבר, כאשר הפיזור של הספרות העברית בתקופת התחייה ובתקופת העליות במרכזי ספרות שונים בעולם (בערים ורשה ואודסה במזרח אירופה, בערים וינה ברלין ולונדון במערב היבשת, ובשני מרכזים צעירים יותר שלה: באמריקה ובא"י) וגם תנועת סופרים בין המרכזים האלה שהגדילה וצמצמה אותם, הקשתה לבצע מיפוי ספרותי מפורט כזה, אך סוגיה זו הפכה לדוחקת בשנות קיומה של המדינה.
עד כה נעשו שתי יוזמות לבצע מיפוי כזה בספרות הישראלית. הראשונה של סופרי "דור בארץ" (המכונים לפעמים "סופרי "דור הפלמ"ח" או "סופרי מלחמת השחרור) שניסו בארבע חוברות "ילקוט רעים" (שהופיעו בין השנים 1946-1943), להפריד את עצמם, הצברים, מסופרי העליות, והיוזמה השנייה נעשתה באמצעות כתבי-העת בחוברות "אוגדן" (שתיים שהופיעו ב-1957) ו"עכשיו" (חוברת ראשונה הופיעה ב-1959) על-ידי סופרי שנות השישים במאה הקודמת שניסו להיפרד מסופרי "דור בארץ" על-ידי הגדרת עצמם כ"דור המדינה".
כאמור, גם אחרי שנים עדיין רבו המחלוקות על מיקומם של סופרים במפת הספרות הישראלית עקב העדר מונחי-מיפוי אחידים ומקובלים על הכל. כל סופר מיקם את עצמו באחד משני הדורות כאוות-נפשו וגם חוקרי הספרות ניידו סופרים מדור לדור בסיוע אבחנות שונות: סוגתיות, נושאיות, אידיאולוגיות, חברתיות ולשוניות-סגנוניות. והיו גם סופרים שנפשם נקעה מכל מחלוקות המיפוי הללו כפי שניתן ללמוד ממאמריהם של שני הסופרים הבאים.
דעה קיצונית בסוגיה המיפוי של הספרות הישראלית ניסח ס. יזהר במאמר "לא דור ולא בני דור" שנדפס תחילה בעיתון ידיעות אחרונות ב-18.2.1983 ונכלל אחר-כך, באותה שנה, גם בספר המסות שלו "סיפור אינו":
"אין דורות ואין קבוצות ואין אסכולות ואין זרמים בספרות. סיפורים ושירים הם תמיד רק יחידים, ורק ביחידים, ורק בלתי מתחברים לאחרים. ואילו הדיבורים על דורות בספרות ועל זרמים ועל אסכולות - אינם אלא אמצאות של חוקרי ספרות ולא תכונות של הספרות, אמצאות שבאו כדי להקל עליהם בעשיית סדרים במצַאי הספרות הגדול אין-קץ, גם כדי להדביק עליהם תג של זיהוי לשם האחסון במדפים וגם כדי להוכיח באמצעות המיון איזו תֵזה חוץ-ספרותית שיש להם מן המוכן, ובקצרה: כל העיסוק הגדול הזה הוא עיסוק בניירות מתים ובמצבות קבורתם. - - - אין דור. וכל השמות שמונים ומפרטים בבני הדור - הם תמיד יחיד ועוד יחיד ועוד יחיד, ולא קבוצת-יחד של יחידים. - - - אין דור, וכל השמות שמפרטים בבני הדור כדי להוכיח את הדור - הם הרבה בינוניים והרבה מאוד קטנים שנדונו להישכח בעוד עודם. האחד או השניים או השלושה שיישארו מהם, הללו אינם במקום כולם ואינם מייצגים את כולם ואינם בבואת כולם, אלא הם יחידים בודדים ומיוחדים" (שם, עמ' 10-9).
דעה מנוגדת בסוגיה זו פירסם כעבור 15 שנים א"ב יהושע בעיתון מעריב מיום 26.6.1998 - במסה שאותה כלל אחר-כך, ב-2008, גם בספר המסות שלו "אחיזת מולדת", שבה ביטא הכרה בקיומם של ארבעה דורות בין השנים 1998-1948:
"אני מאמין שעל אף כל ההסתייגויות יש ממש בחלוקה דורית, לא רק בספרות ובאמנות אלא גם בפוליטיקה ואולי אפילו בעסקים. ואף-על-פי שהיצירה אמנותית נובעת ממעמקי נפשו של היחיד, מניסיונו האישי וממבנה הנפש הייחודי שלו, עדיין היא קשורה וניזונה מרוח התקופה ומחוויותיה, ושרויה ביחסי גומלין מתמידים עם יצירותיהם של בני אותו הדור". ואחרי שמנה את שמותיהם של סופרי דורו בסוגות הספרות השונות (בסיפורת, בשירה ובביקורת) הוסיף א"ב יהושע את הדברים הבאים:
"אילו התבקשתי לתת כותרת לתעודת הזהות של 'דור המדינה' כפי שאני תופס אותה, כך הייתי מנסח: משמעות הישראליות כיהודיות שלמה. - - - 'דור המדינה' (ואני מאוד אוהב את השם הזה ושמח להיכלל בו), תחילה בשירה: עמיחי, זך, אבידן, רביקוביץ, דור ואחרים, שהיו פורצי הדרך העיקריים בסגנון ובתכנים, ואחר כך בפרוזה ובדרמה, ואולי גם בקולנוע, סייע יחד עם רבים אחרים בגיבושה ועיצובה של הזהות הישראלית - - - בהבדל ברור משני דורות סמוכים - זה שקדם לנו, הוא 'דור מלחמת השחרור' ושני הדורות שבאו אחרינו, שרצונם ואולי גם ייעודם הוא להיבדל מאיתנו ואולי אפילו להתכתש איתנו - כדי להיטיב להגדיר את עצמם, כפי שהבדלנו אנו את עצמנו מ'דור מלחמת השחרור'. אני מתכוון כאן ל'דור השמונים' ול'דור שנות התשעים'" (שם, עמ' 174-171).
מאליו מובן ששתי הדעות משקפות לא רק הבדלים אישיותיים בין שני הסופרים המשפיעים האלה, אלא גם קבעו את מיקומם השונה במפת הספרות הישראלית בעיני הציבור. כמו-כן חשוב להוסיף, שהמחלוקת הזו בין יזהר ובין יהושע מתאימה יותר לברור מיפוי הסיפורת, המגיבה יותר למצוקות חברתיות תקופתיות בהיסטוריה של המדינה, מאשר לברור סוגיית המיפוי בשירה. בשירה פועלים יותר שני מונחי-מיפוי נוספים המאפשרים להשיג דיוק מירבי בתיאור התפתחותה, והם המונחים אשר משייכים משוררים ל"זרמים" בשירה ול"חבורות" של משוררים, ובכך הם מבליטים התפרצות פתאומית של שינויים תימאטיים ופואטיים בשירה, בלי זיקה מובהקת לזמן הכרונולוגי, שהשפעתו על סוגת הסיפורת היא מכרעת.
כמו-כן, על-אף אי-ההסכמה בין ס. יזהר ובין א"ב יהושע בשאלת הצורך לקבוע את מיקומו של כל סופר במפת הספרות הישראלית, קיימת הסכמה בין הסופרים מכל ארבע הסוגות של הספרות: השירה, הסיפורת, המחזה (הדרמה) ומסת הביקורת המחקרית ("התִחְקוֹרֶת"), שקיים הכרח לגבש מיפוי אובייקטיבי לקביעת מיקומם בחייה של הספרות העברית, מאחר שהכתיבה איננה רק עיסוק-פנאי ("הובי") עבורם, אלא עיסוק מהותי שנותן משמעות לקיומם בשלושה מובנים: כיֵעוּד המעניק מטרה לחייהם, כעיסוק המגדיר להם את זהותם העצמית בחברה וכאמנות הקובעת להם את אורח-חייהם הפרטי.
המונחים למיפוי הסיפורת
משום כך, כה חשוב לקבוע מונחי-מיפוי יעילים ואחידים כדי שיהיה אפשר לקיים דיאלוג מציאותי והגיוני על ההישג הקולקטיבי של סופרי הדור ועל חלקו של כל כותב בהישג זה. ואכן, למימוש מטרה כפולה זו אני מציע במאמר-דֵעה זה לשרטט את מפת הסיפורת הישראלית בעזרת מונחי-המיפוי הבאים: עידן, תקופה, דוֹר ומִשְׁמֶרֶת.
בעזרת מונחי-מיפוי אלה (עידן, תקופה, דור ומשמרת) אני מציע לחלק את הרצף של הספרות העברית משנת הייסוד של המדינה ואילך. הבחירה בייסוד המדינה כנקודת-מוצא לקביעת המיפוי של הספרות העברית מבוססת על העובדה המוסכמת על כל ההיסטוריונים, שייסוד המדינה בשנת 1948 הוא המאורע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה, מאורע שחתם את העידן הקודם של הספרות העברית על שלוש תקופותיו (תקופת ההשכלה, תקופת התחיה ותקופת העליות), עידן הספרות העברית החדשה, וממנו נפתח עידן חדש בתולדות הספרות העברית: עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בא"י.
גם בעידן הזה יהיו מספר תקופות לספרות העברית, והראשונה ביניהן היא התקופה הנוכחית - התקופה הישראלית - כינוי הנגזר משמה של המדינה. בתקופה זו יהיו דורות אחדים שאת רובם יסמנו חוקריה של הספרות העברית בעתיד. הדור הראשון בתקופה הישראלית הוא דור ייסוד המדינה, דור שסופריו פעלו ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948).
עד כה נעזרתי בשלושה ממונחי-המיפוי שהצעתי קודם, והם: "עידן" (עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בא"י), "תקופה" (התקופה הישראלית) ו"דור" (דור ייסוד המדינה), אך כדי להבליט את ההתפתחות שהושלמה בסיפורת העברית במשך 70 שנותיה הראשונות של המדינה על-ידי בני דורי, מְסַפְּרֵי "דור ייסוד המדינה", נותר לי עדיין להסתייע במונח-המיפוי "משמרת".
בעזרת המונח "משמרת" - מונח-מיפוי המתאים לציין פרקי-זמן קצרים יותר בפעילותו של "דור" בספרות - סימנתי חמש משמרות של מְסַפְּרִים שספריהם השפיעו באופן דרמטי על התפתחותה של הסיפורת הישראלית במהלך 70 שנותיה הראשונות של המדינה: משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים - שהתגבשו כמשמרת אחרי מלחמת השיחרור), משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים - שהתגבשו כמשמרת בין מלחמת סיני לבין מלחמת ששת הימים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים - שהתגבשו כמשמרת אחרי מלחמת יום כיפור) משמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20 - שהתגבשו כמשמרת אחרי מלחמת לבנון הראשונה) ומשמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21 - שהתגבשו כמשמרת אחרי מלחמת לבנון השנייה).
אִמְרוּ מעתה: 70 שנותיה הראשונות של המדינה הן שנות פעילותם של מְסַפְּרֵי "דור ייסוד המדינה" - דור שפעלו בו חמש משמרות - שהוא הדור הראשון בתקופה הספרותית הנוכחית, "התקופה הישראלית", שהיא התקופה הראשונה בעידן חדש בתולדות הספרות העברית - "עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בא"י".
חלקי במחקר הסיפורת של בני דורי
כחוקר וכמבקר-ספרות אני משתייך לדור הזה, ונעזרתי, כמובן, במונחי המיפוי האמורים כדי לתאר את המציאות הסוערת ורבת התפניות - כפי שהשתקפה בסיפורת של בני דורי במהלך 70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948) - ב-22 כרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", שאחרי חתימתה בכרך "חילופי דורות בסיפורת הישראלית" ב-2018, הוספתי אליהם ב-2021 ספר נוסף, את "מן המסד ועד הטפחות" - ספר שלא הופיע במהדורה מסחרית, אלא הועלה כספר אינטרנטי באתר "פרויקט בן-יהודה". ב-23 ספרים אלה תיארתי את פועלם של מְסַפְּרֵי "דור ייסוד המדינה" (כמאה מהם) ופירשתי את זיקתם להיסטוריה של המדינה במובחרים מבין ספריהם (כאלף מהם).
בקטע הבא (המצוטט מתוך הכרך "חילופי דורות בסיפורת הישראלית") סיכמתי את זיקת רוב המְסַפְּרים מחמש המשמרות של "דור ייסוד המדינה", בספרים שפירסמו במהלך 70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948) - להיסטוריה של התקופה הזו:
"בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כצֵל לרובד הגלוי שלה - לנושא העל-זמני שבו עוסקת העלילה - גם תגובתה הסמויה לענייני זמנה. ובמיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה, וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן המלחמות ששכנותיה כָּפוּ עליה. ולכן גם כאשר הטקסט מצטייר כ'שירה' טהורה. מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של 'פרוזה' - תגובה על ענייני דיומא ומצוקות העֵת".
מעתה יהיה זה תפקידם של מבקרי-הספרות הבאים לזהות במועד את התגבשות הדור השני של התקופה הישראלית, לסמן את מספר משמרותיו ולקבוע בכותרת את הכינוי הדורי שיגדיר את תרומתם המשותפת של מְסַפְּרֵי הדור הזה להמשך התפתחותה של התקופה הישראלית בתולדות הסיפורת העברית.
