לשכת עורכי-הדין ועוד הערות אגב

ברכותינו ללשכה שהצליחה לקיים מערכת בחירות תקינה ודמוקרטית, וחבל שכנהוג במקומותינו אותם פוליטיקאים שהתוצאות לא נראו להם מתחילים לפעול כנגד הלשכה, אם בדרישת ההבל לסלק את נציגיה מהוועדה לבחירת שופטים ואם לפעול לפירוקה. מי כעוה"ד יודע, ככל הניתן, מי מתוך קְהַלּוֹ, קְהַל עוה"ד, מתאים להתמנות לשיפוט ומי מהשופטים המכהנים ראוי לקידום. גם ריבוי עוה"ד בישראל מעל ומעבר למספרם היחסי בארצות אחרות אינו לברכה.

במדינות מסוימות, כולל בארה"ב, מתקבלים ללימודי משפטים רק אלו שסיימו לימודים בקולג' ורכשו ידע כללי מעבר ללימודי התיכון. בישראל אין מקום לדרישה כזו באשר החוק מחייב שירות צבאי ממושך יחסית. כיום, עם ריבוי המכללות בהן מתקיימים לימודי משפטים מגיעים לתואר ולרישיון רבים וטובים שרמת השכלתם הכללית אינה תמיד מהגבוהות, לעתים גם מבלי שהשיגו תעודת בגרות, ולא היו מתקבלים ללימודים באוניברסיטאות. ציבור זה בוחר את מנהיגיו לתפקידים השונים בלשכה.

ללשכת עוה"ד יש גם תפקידים ממלכתיים מסוימים. למשל החוק קובע, למעט חריגים בודדים, כי רק מבין חבריה ימונו שופטים; הלשכה ממנה מבין חבריה נציגים בַּוַּעֲדָה למינוי שופטים וכן מקיימת שיפוט פנימי, כך שתפקיד היו"ר הוא במידה רבה כתפקיד של עובד ציבור. אולם בשנים האחרונות כיהנו בראשה יו"ר שהסתבכו בפלילים או בבעיות מוסר על סף הפלילים.

איננו מדברים על יחסי האישות של היו"ר בתוך משפחתו או בקיום קשר אישי מסוים עם חברת לשכה המבקשת את המלצתו למינויה לשיפוט. יש שיראו בכך לכאורה אבק שוחד ולבטח הפרת אמונים: ככל שהבינונו לכאורה מהעיתונות שני יושבי הראש האחרונים אמרו כי המליצו על ידידותיהם לְמִינּוּיָן לשופטות הגם שחשבו שאין הן ראויות לתפקיד. האם אין בכך לכאורה מעילה באמון? הציבור ונציגיו בַּוַּעֲדָה, אמורים ליחס משקל להמלצתו של יו"ר הלשכה, שאם לא כן מה טעם לבקש את המלצתו.

ברשימות המועמדים לכנסת מטעם מפלגות הקואליציה כלולים כמה וכמה מועמדים שהסתבכו עם החוק, בין שהוגשו נגדם כתבי אישום והורשעו, או שזוכו, או שמשפטיהם מתקיימים עדיין או שלא הועמדו לדין מחמת חוסר ראיות, וביניהם הבכירים ביותר כמו מועמדן לראשות הממשלה מר בנימין נתניהו עצמו, או מועמדן לכהונת שר הפנים אריה דרעי. ובכן, מכל אלפי עוה"ד החברים במפלגותיהן בחרו מפלגות הקואליציה לתמוך דווקא במועמד שכבר הסתבך באשר הסתבך בכהנו כיו"ר הלשכה. או אולי כמאמר חז"ל "אין ממנים פרנס על הציבור אלא מי שקופת שרצים תלויה לו מאחוריו", מסבירים: לבל יִגְבַּהּ לבו. הסבר אחר הוא שימונה רק מי שכבר נכווה ברותחין ועתה יזהר גם בצוננים.

"השטחים הכבושים" תואר כוזב ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים

הפלשתינים המציאו תואר זה לשטחי א"י ששוחררו ב-1967 ובמהרה התואר אומץ במדינות באירופה ובאו"ם ואח"כ בארה"ב ולבסוף אף במגזרים שונים בישראל. הממשלה אינה עושה דבר לעקור ביטוי מוטעה זה מהשורש ולהעמיד דברים על דיוקם.

הבריטים שכבשו את המזרח התיכון מהעותומנים קרעו וחילקו את א"י והקימו ממזרח לירדן את הממלכה הערבית הָהָאשֵׁמִית עליה המליכו את עבדאללה, מצאצאי הנביא, והמשיכו לשלוט בא"י שממערב לירדן מכח מנדט שקבלו מהאו"ם. משך רוב תקופת שלטונם היו רציחות של יהודים בידי ערבים ופעולות גרילה ואפילו מרד של כנופיות נגד הבריטים והתנכלויות נגד יהודים. משהחליטו הבריטים על סיום המנדט ופינו את א"י נותרה הארץ ללא שלטון. דוד בן-גוריון הקים מדינה יהודית מבלי שסומנו גבולותיה לאחר שהערבים סירבו לכל הצעות החלוקה מטעם האו"מ. הכנופיות הערביות הגבירו את הרציחות וההתנכלויות וכאשר מדינות ערב פלשו לא"י הכנופיות לחמו נגד הישוב היהודי לצד צבאותיהם.

כך המצרים כבשו את הארץ עד סמוך לאשדוד [גשר "עד הלום"]; העירקים בפיקודו של קאוקג'י הגיעו עד משמר העמק ומגידו, הירדנים כבשו את יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים, בית לחם וגוש-עציון עד מִעֵבֶר ללטרון, וכן היו חדירות מלבנון. צה"ל לחם ושחרר במלחמת הקוממיות שטחים שהחזיקו הצבאות הפולשים המצרים והעירקים אך הירדנים נותרו ממערב לירדן, והמצרים נותרו בעזה.

לאחר שירדן הכריזה עלינו מלחמה ב-1967, לצד מצרים וסוריה, השלים צה"ל את סילוק הצבאות הזרים ושחרר את יהודה, שומרון וירושלים מהירדנים שפלשו וכבש את רמת הגולן. לא הייתה אז מדינה או אפילו ישות פלשתינית מגובשת ושום שטח פלשתיני לא נכבש. כל שנעשה כאמור הוא סילוק הפולשים. נזכור כי הערבים בא"י היו נתונים תמיד תחת שלטון זר: עותומני, ולאחר מכן שלטון בריטי ולאחריו תחת שלטון מצרי וירדני, ולאחר 1967 תחת שלטון ישראלי בו ניתן להם ליטול בו חלק כמו בשלטון המקומי ביו"ש.

כי מציון תצא פטפטת ודבר הממשלה הזו מירושלים

ממשלות רבות בישראל סבלו מהדלפות מישיבותיהן ומפטפוטי שרים שגם גילו סודות מדינה אך דומה שממשלה זו עלתה על כּוּלַּנָה. יש דברים שהשתיקה יפה להם ונציין רק פטפטת מהימים האחרונים.

יהודה ושומרון בוערות עקב ריבוי מעשי האיבה וההסתה של החמאס והג'יהאד. הביטחון הלאומי מעורער מאד. האיוולת של מינוי איתמר בן-גביר לשר האחראי לביטחון קורעת עיניים, אך ראש הממשלה אינו מעז לפטרו, מחששו לשלמות הקואליציה. את השליטה האזרחית בשטחים הפקירה בידי בצלאל סמוטריץ', שכבר הציע "למחוק את חווארה". ובכן דווקא בימים טרופים אלה החליטה הממשלה להגביר את ההתנחלויות. ברור שהמטרה היא להרגיע את המתנחלים, אך לשם מה היה צורך לְהַדְּהֵד בכל אמצעי התקשורת דְּבַר החלטה זו ולעורר עלינו גינויים מארה"ב ואירופה? מה גם שזו אינה ההבטחה הראשונה שכנראה אין בדעת ביבי לקיים. כבר נאמר: "אל תשלוף נשק אם אין בכוונתך לירות".

החלטה אחרת שהממשל ראה לנכון לפרסם היא ההחלטה להקים בצבא 10 גדודים להתמודדות עם ערביי ישראל ביום פקודה, דהיינו במקרה של מלחמה או מבצע צבאי רחב-היקף. סביר שההחלטה הייתה נחוצה לאור העבר אך כלום אינה סוד צבאי?! נסה נא להבין איזו תחושה מעוררת ידיעה כזו באזרח ערבי שומר חוק בישראל, ובפרט באזרח ערבי צעיר? האם היא תעודדו לשמור אמונים למדינתנו או לַיֵּשׁוּת הפלשתינית ולארגוניה הרצחניים השונים, ישות שקיימת בין שנודה בכך ובין שנעצום עיניים ונכחיש את קיומה.

ושוב אותו אסון שנפל עלינו ושמו איתמר בן-גביר: בעוד צה"ל והמשטרה מנסים לעצור את התפרעויות המתנחלים, שבעקבות הרצח הנורא בעלי פורקים זעמם בכפרים הערביים ומעלים באש בתים ומכוניות של אזרחים שלווים [בינתיים], השר קורא לנוער הגבעות להקים הֵאָחְזוּיוֹת בלתי מאושרות חדשות שיהא על צה"ל, ועל המשטרה שבן-גביר עצמו ממונה עליה, לפרקם בטורח רב, וחלילה גם בנפגעים וגם להקצות לוחמים להגן עליהם. נראה שאותו שר [אבוי לנו] שוכח שהוא חבר בממשלה שהוא מסית נגדה.

משפט אקטואלי: "אמור לי מי חבריך ואומר לך אילו תכשיטים תענוד רעייתך".