הרעות התרסקה בלי מילים

ההקצנה בתהליכי הפוליטיזציה בצבא, ההקצנה בשימוש בדרגות, במדים וביחידות, ההקצנה בנרמול הסרבנות, הן רעות חולות המבשרות על תום עידן הרעות הצבאית, המבשרות על פרימת החיבורים העדינים בין קצוות החברה הישראלית המגוונת, המטלטלים את המכנה המשותף הסדוק.

מיום עומדה של מדינת ישראל המתחדשת על בימת ההיסטוריה החדשה היו מעת לעת זליגות פוליטיקה להיכל הקודש, הצבא, ברמות כאלה ואחרות. אלא שהמינון היה נסבל, מינון שאפשר את היותו של הצבא כור היתוך חברתי אשר חיבר את השבטים השונים והפכם לעם אחד.

הרעות הצבאית, עד לא מכבר שמורת טבע ציבורית לאומית ומוגנת, אבן היסוד האחרונה שטרם נופצה, הפרה הקדושה אשר טרם הועלתה על המוקד. אלא שהרעות השבירה והמדבקת מובלת אחוזה מציציות ראשה ברחובות ישראל במסע בושה, במסע התפרקות, במסע שטרם היה כמותו.

המאבק נגד הרפורמה המשפטית הוא לגיטימי, הוא ראוי, הוא חשוב ברם, חדירת המאבק הפוליטי ברגל גסה לתוככי הצבא, עלולה להיות הרסנית ופגיעתה רעה מאוד. המציאות הנוכחית העולה על כל דמיון, מציאות בה רמטכ"לים לשעבר, אלופים לשעבר, מפקדים עטורי הילה ותהילה, כולם, הופכים במחי פטיציה, במחי נאום, במחי הצהרה, לאלי גבע של מלחמת לבנון הראשונה.

והצבא, המקום הממחיש יותר מכל את הערבות ההדדית, את ה-יחד הישראלי, את המקום שהיה מחוץ לתחום עד כה לפוליטיקה, נפרץ וחולל על-ידי עילית הפיקוד. הצבא שהיה למחנה אחד נחצה לשני מחנות, בעד ונגד, שונא ואוהב, המחלוקת הקורעת יחידות, המנפצת חיבורים, המובילה לניכור של מי שאמורים ביום פקודה לעמוד שכם אל שכם, כתף אל כתף ולהילחם על הגנת המולדת.

המציאות בה קצינים בכירים בעבר משתלחים כאחרוני הפוליטיקאים אלה באלה, המציאות בה אלה מאיימים לא לשרת ואלה קוראים לסלקם מהצבא, המציאות הזו היא רעה חולה, הרסנית ומאיימת על תפקודו של הצבא בעת פקודה. חציית קו אדום זה היא תמרור אזהרה אחרון לפני המטת חורבן על המדינה, היא סכנה מוחשית לקיומה של המדינה, היא טרגדיה שעדיין ניתן למנוע אותה.

האחריות מוטלת על הנהגת המדינה, על כל זרועותיה, על נושאי תפקידים בצבא ובהנהגה בעבר ובהווה, על מערכת המשפט ועל כל מי שחרד מהמצב אליו הגענו, האחריות הינה משותפת כמו החורבן שחלילה עלול להיות מנת חלקה של החברה הישראלית על כלל אזרחיה. הניחו לצבא, גם אם נראה שאיחרנו את המועד, עדיין יש מקום לשקם את המציאות הנוראה שחדרה לשורות הצבא ומקלקלת את השורה. יש לאחות את הקרעים, לחבר את השברים שנוצרו בצבא, למען אזרחי מדינת ישראל, מכל צד, החרדים לגורלה של המדינה, לגורלו של הצבא.

האמירה כי בעת פקודה גם אלו המכריזים על סרבנותם יתייצבו למשימות, אינה מניחה את הדעת, בסיס האמון נסדק, הרעות אותה קידשנו וכמאמר המשורר חיים גורי המנוח, "נשאנוך בלי מילים", טבעה בים הפשקווילים, הפטיציות, ההצהרות, המיצגים, המיזמים, טבעה בים הפוליטיקה והשנאה המחלחלת, בעיקר טבעה בים הפחד ההדדי, הפחד מפני מה שעלול להיות המחיר הבלתי אפשרי שייגבה מאזרחי מדינה.

זה הזמן לעצור גם בגלל הפיגוע האסטרטגי ברקמת חיי אזרחי ישראל ויותר מזה התעוזה, ומבטם הבוחן של שונאינו מחוץ לגבולות המדינה, החולמים להשמידנו יהודים מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, ותיקים ועולים חדשים, את כולנו. אויבנו אינם מפרידים בין יהודי הארץ הטובה והאהובה הזו.