המחאה - כך כשלו מארגניה בהבנת השטח

ישראל ידעה ויודעת מחאות. אפשר למנותן, החל מרוטשילד 2021, כמחאת האוהלים, עבור לבלפור, המחאה שהייתה למיצג בוטה, פרוורטי, גס, מלווה ברמזים פוליטיים-מיניים, ביוני 2020, וכלה בזו האחרונה, העכשווית הידועה גם כמחאה נגד הרפורמה המשפטית אף שמלכתחילה לא נתכוונה לכך. גם זו, כקודמותיה, התמקדה בדרישה להתפטרותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ראשיתה בפברואר 23.

התקשורת אוהדת מקבצי מחאה כאלה. היא שותה דיווחים מהם, בצמאונה כי רב, לדמגוגיה, להכפשת השלטון וולריסוק הסמכות הממלכתית. הציבור לעומתה שונא את מהומת המחאה ואת הרשעות כלפיו, הניבטת אליו ממעשיה, מהחסימות המוטלות על תנועותיו והיחיד גם ממה שנראה כיום כהתנכלות למשפחתו ברמת היומיום.

בשלב כלשהו כושלים מחוללי התנועה בהבנת "השטח", אם בשימוש באמצעים לא נכונים, בין אם הכספיים ובין אם הפסיכולוגיים. טעויות בהתנהלות. ההתנשאות של מוביליה, מחסלת את התנועה, את תנופתה הראשונית ומפוררת את פעיליה לפירורים אנושיים, שאף הם נעלמים חיש קל.

תהליך זה גם יפקוד, קרוב לוודאי, את המאבק ברפורמה. קרב סופה של המחאה. היא כילתה את ימיה דווקא כאשר התברר כי היא ריקה מתוכן אמיתי. אי-אפשר להתבסס על הינדוס מוחות אינטנסיבי במדיה כתובה ואלקטרונית, בימים של מדיה חברתית פעילה מאוד ותוססת מאד.

מדיה זו מחלחלת לכל פינה ושטח. בעוד שפת המחאה הופכת להיות אלימה יותר ויותר. בעוד את המחאה כובשת רדיפה, אלימה אף היא, אחרי אנשי ציבור, באשר הם, מתעלות הזמבורות האלימות בקול הפח הנוקב שהופך לצרחה ריקה מתוכן. היום הוא נקשר בתודעה של הצופים במחזה במצוקות הקשות שהתעוררו בצמתים מרכזיים בארץ.

לכל התמונה הסוריאליסטית הזו נקשרה דמותו דווקא של המעמד הבינוני האשכנזי, המבוסס והשבע, שהשתלט עליה ועל הנהגתה. קומץ גנרלים בחליפות הנפתלין שלהם, הגם שהוא מאופיין על-ידי עבר צבאי מהמעלה הראשונה, מכלה את עצמו במשא שאין ביכולתו לשאתו. והוא: הריק האידיאולוגי האופף אותו. טיעון נגד "דיקטטורה", בה מואשמת הממשלה, איננו באמת "תופס", כאשר נשוא המריבה הוא קומץ שופטים או חונטה (כהגדרתו של אהרן ברק עצמו: "אנחנו משפחה"), גם בשל פעילותו של הבג"ץ עצמו, אשר החליט ברוב צניעותו דווקא עכשיו, לברר את שאלת נבצרותו של רה"מ, תוך כדי יצירת סיטואציה מנקרת עיניים שבה 3 שופטים, במותב המתוכנן, עתידים לדון בשאלה האם רה"מ הנבחר כשיר לכהן בתפקידו, כאשר הם ניצבים מול החלטה חיובית וחד-משמעית בעניין זה, של 2.3 מיליון מצביעים.

אותה קבוצה מצומצמת של גנרלים, בשל העבר האישי של חלק מהם, שאיננו נקי מפגמים מוסריים, אם בפועל ואם בהיותם בבחינת חשדות גרידא, פגומה מאוד ביכולתה לבקר את הנבחרים וחברי הקואליציה, בתחום זה.

ככל שתרבה ההשתוללות/התגודדות, בחוצות הערים, ככל שתרבה ותועמק פעילותה של המחאה ותתפשט למחוזות לא לה (ש"ת בן-גוריון, רכבות, מגורים פרטיים, מוסדות ציבור ואקדמיה), היא תגיע גם למקומות קצה בהם היא תעורר התנגדות רבה מאד. פעילי הקיבוצים שהשתוללו ברחובותיה הראשיים של קריית שמונה "רק", עוררו תגובה נגדית, שחסמה כניסות ויציאות של תושבים הגרים בקיבוצי הסביבה כקיבוץ עמיר וכפר גלעדי.

הקיבוצניקים תמיד היו טובים ביכולת הארגון שלהם אבל גרועים מאד, מאז ומתמיד, בהבנת המציאות המורכבת מבחינה חברתית ופוליטית. הם היו אנשי הביצוע הנאמנים של "השיטה", שהולידה את הסזון (א' וב')' את אלטלנה. הם שלטו בעזרת השיטה הזו (או בדומה לה), 100 שנות רדיפה והתעמרות במתנגדים להם. גם הייתה להם במשך השנים תקווה עמומה שערביי ישראל יילכו אתם. עכשיו זה נגמר. עכשיו הם פועלים נגד עמם שלהם. שוב עושים שימוש באלימות, שוב סבורים שלמעשיהם מתלווה קול ענות גבורה, המציאות רואה ושומעת קול ענות חלושה. גילויים ראשונים על ראשית ההתארגנות שלהם הופיעו בהפגנת האוהלים דיזנגוף 2011 המאופיינת על-ידי אותו מרכיב עדתי-אנושי. כעבור עשור הם חוזרים ועמם הוריהם ואחיהם הבוגרים.

ואחרון חביב כבר ציינו לעיל: הבג"ץ, כאילו משחק שחמט כנגד עצמו. זו איננה מילתא זוטרתא, שבדיוק עכשיו, בעיצומו של המאבק, החליט לקיים דיון באפשרות נבצרותו של רה"מ מעיסוק בעניין הרפורמה. ואם בכך לא די, גם הגביר את הלהבה של התבשיל הקודח בעוד פסקי דין אומללים בעניינם של עובדים זרים. ביטול הוראה המחייבת מהגרים בפקדון שנועד להבטיח יציאתם מן המדינה על-פי המועד שנקבע. השופט סולברג חלק עליהם בדעת מיעוט.

כך חזר והעמיד הבג"ץ עצמו שוב חזיתית מול האתוס הציוני. "הזה העליון שבעבורו אתם הורסים את המדינה"? שואלים רבים את פעילי המחאה. ראש הממשלה הציב את חודש אוגוסט הקרוב, כמועד המשוער שבו תסתיים תרועת החצוצרות, סליחה הזמבורות, והפרהסיה השקטה והטובה שלנו תשוב למלוך ברחובות ישראל. האומם? ימים יגידו.