כשלראש הממשלה נמאס

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, החליט להיעדר ככל הנראה מטקס האזכרה הממלכתי לראש הממשלה הנרצח, יצחק רבין ז"ל. קראתי פעמיים את המשפט דלעיל, משפט כמעט ולא נתפס ובוודאי מעורר אי-נוחות וגרדת בנפש הנבוכה.

יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה הוא יום משמעותי או לפחות כך אמור היה להיות. יום של התבוננות פנימה, יום של שיח פנימי וחיצוני אודות הגורמים לרצח, ההתמודדות עם השלכותיו. מניעת הרצח הבא, שיעורי חיים על שיח מכבד, על מחלוקת ללא סכינים, על מאבקים פוליטיים ללא קנה אקדח, על אי-הסכמה ללא יריות. יצחק רבין כמשל למציאות נוראה שהובילה לאסון הלאומי הנורא, אסון אשר גם במרחק הזמן עדיין מבעבע וסוער בקרב חלקים באוכלוסייה.

יצחק רבין היה פוליטיקאי, נבחר ציבור, ראש מפלגה על כל המשתמע מכך, לטוב ולמוטב, עם אמונות, ערכים, אידאולוגיה פוליטית אשר קמו לה כצפוי מתנגדים ותומכים. יצחק רבין היה בעל כורחו לסמל "בזכות" ההסתה, האיבה, השנאה, המעשים שעשה והוביל, אמונתו הפוליטית וערכיו.

יצחק רבין נרצח על-ידי יגאל עמיר, יהודי, רוצח, נוטל נפש אדם. ידיו הם שלחצו על ההדק, אקדחו הוא שירה את שלושת כדורי המוות, יגאל עמיר רצח את ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. יגאל עמיר. אלא, שמאז האסון הלאומי הנורא שניחת על ראשנו, על ראשה של האומה היהודית-ישראלית, התברר כי הנרטיב השולט בכיפה הוא שלא רק יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה, אלא חצי מהעם, חובשי כיפות, מתיישבים, ימניים, כולם לחצו ביחד על ההדק, כולם שיגרו את שלושת כדורי המוות, כולם אשמים ברצח הנורא.

בשם החרון, העברה, הזעם והיגון הנורא סומן ציבור שלם כאשם ברצח, מנהיגי הימין הוקעו אל עמוד הקלון הציבורי, על ראשו של ראש האופוזיציה דאז וראש הממשלה כיום, בנימין נתניהו, הוטבע אות קלון נצחי כאשם בהסתה שהובילה לרצח. שקר שהודהד, שפומפם, שהושתל ושהוטמע עמוק עמוק על-ידי בעלי אינטרסים ומתנגדים פוליטיים. נרטיב נולד, נרטיב שכולו עלילת דם שהופרכה שוב ושוב אך קנתה לה שביתה בתודעת הציבור.

ומהשנה הראשונה בה האשים חצי עם את החצי השני ברצח הנורא, מאז ציון יום השנה לרצח בה נמצאו האשמים על-ידי בית דין שדה פוליטי, הפכה העצרת ממה שהייתה אמורה להיות, עצרת של התבוננות, למידה והפקת לקחים, לעצרת של שנאה והכפשה נוראה נגד ציבורים שונים בחברה הישראלית מרבנים ועד ראש ממשלה.

על אף ההתנפלות הנוראה, גם על-ידי חלק מבני משפחתו של יצחק רבין המנוח, המשיך ראש הממשלה, בנימין נתניהו להשתתף בעצרות בהן שוב ושוב שוגרה לעברו בכינון ישיר ארטילריה של האשמה, ארטילריה של שנאה. הוא נשא עלבונו בדממה, מחויב כאחראי המבוגר, ללכידות הלאומית. עד אשר השנאה גדשה את הסאה, עד אשר עלילת הדם הייתה לבלתי נסבלת, עד אשר כלו כל הקיצין ואף חלק מבני משפחת רבין הרהיבו חוצפה ועזות מצח וליהגו בבריונות נגד בנימין נתניהו.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו ככל הנראה החליט ובצדק, עם כל הצער ואי הנוחות, להפסיק להשתתף בטקסים המשמיצים, המגדפים, המרחיבים את השסע, המהדהדים את הרמייה, המסיתים כנגדו, הפסיק להגיע לטקסים בהם הוא מועלה מחדש על מוקד השנאה ו"זוכה" להצלפות בטקסי ההלקאה המתחזים לטקס זיכרון ממלכתי.

זוהי ללא ספק מציאות עצובה, מטרידה, מקוממת, מציאות בה האסון הלאומי של רצח ראש הממשלה מפספס ומחטיא את מטרתו. במקום התבוננות, חיבורים, לכידות הפך יום זה ליום השתלחות, הכפשות חירופים וגידופים. יצחק רבין המנוח ראוי ליותר.