מתן תורה

בשבת קודש נקרא את פרשת יתרו ואת עשרת הדברות. בוודאי שהננו חיים מחדש וביתר שאת בכל שנה, את מתן תורה. מתן תורה היה מעמד נשגב, יחיד בהיסטוריה, בו התגלה הקב"ה לעיני כל ישראל, בהעניקו לנו מתנה יקרה; התורה הקדושה. כיאה למעמד מיוחד במינו זה התלוו אליו תופעות בלתי רגילות ואדירות רושם, שהוכיחו לעולם כולו, את שגב המעמד ואת העל-טבעיות שבעובדה שהקב"ה מופיע בהדר גאון עוזו לפני באי העולם הזה.

בתיאור עשרת הדברות המופיע בתורה, מופיע הביטוי "קול גדול ולא יסף". חז"ל פירשו משפט זה באופנים שונים, וביניהם: "שלא היה לו בת קול". כלומר, הקול האלוקי הגדול שהשמיע את הדברות נשמע בלי שיישמע אחריו הד, הרגיל בקול אנושי. נשאלת השאלה: במה מבטאת עובדה זו (של היעדר הד) את גדלותו הבלתי מוגבלת של הקול האלוקי? (מבחינה מסוימת אף ניתן להעריך קול שלא נשמע אחריו הד - כקול חלש מן הרגיל, שכן קול חזק יוצר, כידוע, הד חזק!).

בנוסף, אין הקב"ה משנה טבעו של עולם ללא סיבה ומבלי שתושג בכך מטרה מסוימת. מדוע, שינה כאן הקב"ה את טבעו הרגיל של כל קול ליצור הד? כמו-כן, עלינו להבין מה היא ההוראה בסיפור זה הנוגעת אלינו, שהרי כל מה שהתורה (=תורה מלשון הוראה) מספרת לנו נועד ללמדנו הוראות מעשיות בחיינו.

הסבר הדברים:

ההד הנוצר בטבע מכל קול - בא מהיתקלות גלי הקול בחפץ כלשהו, אם זה קיר או גוף אחר העומד בדרכו של הקול הנתקל בו במרחק זה או אחר, כמו, למשל, כדור הנזרק אל הקיר ומוחזר על-ידי ההיתקלות בקיר (מכאן, אגב, הכינוי "בת קול" הניתן להד בדברי חז"ל הנידונים: ההד הוא זה ש"נולד" מן הקול בהיתקלו בגוף כלשהו). ברם, כאשר הקיר, או הגוף האחר, "סופג" את הקול, מסיבה זו או אחרת. במקרה כזה אין הקול "חוזר" ולא נוצר אז הד.

כשהקב"ה הכריז: "אנוכי ה' אלוקיך" - היה זה ב"קול גדול": שום דבר לא עצר את הקול. הקול האלוקי חדר לכל הבריאה כולה, ואפילו אל ה"דומם", כל דבר ספג והתמלא בקול ההכרזה "אנכי" נוטריקון 'אנא נפשי כתבית יהבית' (שבת ק"ה, א'). זו משמעות העובדה שלא היה הד לקול גדול זה, שכן לא היה חפץ או גוף שיחזיר את הקול וייצור בכך הד!

דבר זה הוא מעין ההתגלות האלוקית הגדולה שתהיה לעתיד, עם בוא הגאולה: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו, כי פי ה' דיבר", גם הגוף הגשמי יהיה חדור באור האלוקי.

מאחר שכל גילויי העתיד "תלויים במעשינו ועבודתנו" - יש להשתדל כבר עתה שהתורה הנלמדת על ידינו תקיף את כל המציאות שלנו, ותחדור עד לחלק הדומם שבאדם. לאידך, מאחר שהעולם 'ספג' את הקול האלוקי במתן תורה, הוא אינו יכול להיות במצב של התנגדות והפרעה ללימוד התורה וקיום מצוותיה.

פירוש הדברים: לימוד התורה צריך להיות לא רק בשכל ובלב, כי אם, "ערוכה בכל רמ"ח איברים". התורה צריכה לחדור לכל חלקי הגוף עד לעקבי הרגלים, כדרך שנאמר באברהם אבינו: "עקב אשר שמע אברהם בקולי", ופירשו שאפילו העקב של אברהם "שמע" את הקול האלוקי!

כאשר לימוד התורה הוא כזה - מקיף אור התורה את האדם כולו, "ולא יסף" (במובן: לא נפסק), וגם לאחר מכן, כשהוא עסוק - בהיתר התורה - בדברי הרשות, ניכר בו באדם שהוא יהודי הלומד תורה. התורה מורגשת בכל ענייניו, גם בגשמיות שלו, עד כדי קיום הציווי: "בכל דרכיך - דעהו".

אחת הפעולות אותם הגדיר הרבי כ'מבצעים', הכוללים את קיום המצוות העיקריות, כשמירה וכהגנה רוחנית וגשמית לפרט ולכלל, הוא - "מבצע תורה". יהודי צריך לקבוע לו עתים ללמוד תורה, ולהוסיף מפעם לפעם, לימוד באופן של "קול גדול ולא יסף", וגם לזכות אחרים במצווה גדולה זו שעליה נאמר: "ותלמוד תורה כנגד כולם", ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים.

כך יהפוך כל אחד מאתנו חלק מסוים מן העולם, אותו חלק השייך לגורלו ול"טיפולו", ל"דירה" לה' יתברך, ומן הגאולה הפרטית - גאולתו הרוחנית של כל אחד ושל חלקו שלו אתו יחד - תבוא הגאולה הכללית, לעם כולו ולעולם כולו, עם ההתגלות האלוקית הגדולה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

ימים אלו של קריאת עשרת הדברות בפרשתנו, הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים באין מפריע משטן המקטרג בדוגמת זמן התקיעות בר"ה ויום הכיפורים. נקבל על עצמנו ונשפיע על הסביבה שלנו, לקבוע עיתים בלימוד התורה ולהדר בקיום המצוות מתוך שמחה ובעזרת ה', נעשה ונצליח.