דיווח ב-News1 מספר לנו על כינוס של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומביא לנו קישורים לדבריהן של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש, והפרופסור למשפטים, סוזי נבות. את דברי הפרופסור נבות מעטרות כתוביות מאירות עיניים, הפקה מקצועית של העברת מסרים לציבור.
השופטת ביניש תיארה את שלבי ההתפתחות של המשפט המנהלי/חוקתי בישראל, תיארה את התהליך, ולפחות בשני מקומות בהם הזכירה את הדיון בבג"ץ בנושא הסבירות היא התייחסה ל "שופט המיעוט". האם היה שופט מיעוט בדיון ההוא? חלילה, היו 7 שופטי מיעוט נגד 8 שופטי רוב, לו רק שופט אחד היה עובר מהרוב למיעוט, העתירה לביטול החוק הייתה נדחית.
כל שופטי המיעוט תמכו, מסיבות שונות, בדחיית העתירה, כלומר התנגדו לביטול השינוי לחוק, ובכל זאת השופטת ביניש חזרה ואמרה, לפחות פעמיים "שופט המיעוט" בלי להזכיר שם. האם טעתה בתום לב? לא סביר, כי היא חזרה על ה"טעות" לפחות פעמיים ואז הפסקתי להקשיב לדבריה כי הם הפסיקו לעניין אותי.
ומיהו אותי שופט מתוך שבעה שאליו התכוונה ביניש? סביר להניח שהתכוונה לשופט נעם סולברג, הנשיא הבא של בית המשפט העליון, שהיה הקיצוני ביותר בהגנתו על התיקון לחוק, הוא אשר זכה לטעמי לכינוי "שופט המיעוט", בבחינת נגן הפיקולו, אשר עתיד תוך כמה שנים לנצח על כל התזמורת, למגינת לבם של השופטת ביניש וחבריה/חברותיה למפלצת הסבירות.
ואז לחצתי על הקישור של הפרופסור למשפטים סוזי נבות, משנה לנשיא של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
עם הפרופסור נבות החזקתי הרבה פחות זמן, די בתחילת דבריה היא אמרה כי התיקון מבטל ביקורת שיפוטית על כל פעולות הממשלה והעומד בראשה אפילו אם הפעולות הן בלתי סבירות. אך הפרופסור נבות איננה צודקת כי התיקון לחוק לא נגע כלל בשאלת הסמכות, ואם הממשלה תקבל החלטה בחוסר סמכות הרי שהחלטה זו תהיה כפופה לביקורת שיפוטית למרות התיקון לחוק.
למשל אם ראש הממשלה היה ממנה שר או סגן שר בניגוד לתנאי הכשירות שבסעיף 6 לחוק יסוד הממשלה, אזי המינוי הזה היה כפוך בבירור לביקורת שיפוטית, על-אף התיקון לחוק.
מדוע זקוקות ענקיות המשפט, האקדמיה והדמוקרטיה, אלה שלכאורה יושרתן אומנותן, לטעון בציבור טענות שגויות ולדעתי אף מטעות? מדוע הן זקוקות לשטיקים האלה? אינני יודע אך אני יכול לשער.
מספרים על אחד מחברי הכנסת בעבר אשר בשולי נאומו היה כתוב בכתב יד, משהו כמו "כאן אני לא משוכנע, עלי להרים את הקול". זוהי טכניקה הראויה לפוליטיקאים, לשרלטנים, וספק בעיני אם שופטים ובכירי אקדמיה חפצים להידמות להם, ולא בהגברת קול, אלא ביצירת מציאות שלא תואמת את המציאות בפועל.
נ.ב אני סבור שהחלטת בית המשפט בעניין הסבירות הייתה נכונה. את מפלצת הסבירות אנו חייבים לקחת לאחור. אך אנו משועבדים לסם הסבירות ולא ניתן לבטל אותו בחטף, ודאי לא ניתן לבטלו בלא טיפול ארוך שנים באמצעות תחליפי סם, ומה שעשתה הכנסת, היא ביטלה אותו לסקטור מנהלי מסוים באופן גורף ובאבחת חרב, מה שהכניס את המערכת ל"קריז", ומשכך חלה עלינו החובה לחזור ולהזריק את הסם, ביתר שאת. וכך החליט בפועל בית המשפט.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
