זהו אחד המראות המרהיבים בארצנו. לא כל אחד זוכה לראותם. נהר הירדן בסוף דרכו. מימיו של הנהר המפותל ביותר והמפורסם ביותר בעולם, חומים, עכורים, הזרם יחסית איתן, עושה פיתול אחרון, מתחתר באדמת החימר הרכה לפני ש"נאסף אל ים המוות" שמימיו בוהקים בשמש הקופחת.
נדרש אישור מיוחד, גם ליווי צה"לי, כדי להגיע אל האתר הזה, בלב הישימון. לוחמות צה"ל - 'לביאות הבקעה' הן נקראות - מלוות אותנו. פותחות ונועלות את השערים, הן הנוף האנושי כמעט היחיד בשטח שכוח-אל זה. אנו ניצבים על גדתו המערבית של הירדן, שוכחים לרגע שהגבול עובר ממש מתחתנו, באמצע הנהר, מתפתל בדיוק כמוהו, כמו שהוא חוצה בקו דמיוני את ימת המוות. ממול עמדה זנוחה של צבא ירדן מזכירה כי חו"ל לפנינו. האם היופי הזה והשקט הזה מתעתעים?
מאז השבעה באוקטובר, שבתוכו אנו שרויים בכאבנו ובאבלנו, שמסיח את דעתנו מהגבול הארוך ביותר של ישראל, מגיעות בכל זאת ידיעות מדאיגות ממזרח. שמועות על פלשתינים אזרחי ירדן שרוצים לפרוץ את הגדר - חיקוי לחמאס, פעילות גוברת של סוכנים אירנים מסיתים הבוחשים בענייני הממלכה, וכמובן ידיעות שאינן מדווחת דיין לאזרחי ישראל על תסיסה גוברת ברחוב הירדני ובפרלמנט ברבת עמון, קריאות להפרת הסכם השלום ושנאת יהודים.
קצין בכיר מרגיע אותנו: "זהו גבול של שלום, יש לנו שיתוף פעולה על בסיס יומי עם צבא ירדן". האם עדים אנו שוב לקונספציה, אשר ח"ו תוליך אותנו גם פה לאסון? כנראה לא. לפחות לא בעתיד הקרוב. עם זאת, בצה"ל פוקחים עין על כל תזוזה ופעילות חשודה. ליתר דיוק - בחטיבת הבקעה והעמקים. אין שוקטים על השמרים. 217 ק"מ של גבול - מחמת גדר בצפון עד צומת מצדה בדרום. אלפי הלוחמות והלוחמים בשלושה גדודים אמונים על אבטחתו.
ועם זאת מודים: קשה לסגור הרמטית גבול כה ארוך. ישנם נתיבי חדירה רבים שדרכם מסתננים המנסים להבריח אמל"ח לגדה. הללו מנצלים שטחים "מתים", ואפילו שדות מוקשים הפזורים מזה עשרות בשנים פה ושם, כדי להתחמק ממארבים של כוחותינו. 80 אחוז מניסיונות ההברחה אנחנו מסכלים - מעודד הקצין הבכיר.
אי אפשר שלא לחשוב על גדר המערכת האימתנית, שמפרידה בין ישראל לרצועת עזה, ונפרצה בקלות בשבעה באוקטובר. בבקעת הירדן הגדר הנמתחת לאורך קו הגבול מיושנת, קל לחדור דרכה. אומרים לי שהמדינה עומדת להשקיע שלושה מיליארד שקלים בפריסת גדר ביטחון חדישה גם כאן. אבל כפי שלמדנו באופן כה מר ברצועת עזה, בלי שומרים, עין פוקחת על הגדר - תועלתה תהיה אולי טובה למניעת חדירת מבריחים, אבל לא צבא מחבלים שמתאמן יומם וליל לקראת פריצה מערבה.
החטיבה מתמודדת עם אתגרים בקנה מידה גדול. לא רק שמופקדת על אבטחת קו הגבול ממזרח, אלא גם על גזרת יו"ש ממערב. כמו שאמר לנו אותו קצין בכיר: "חייל בחטיבה נמצא בכוננות עד שחר, עושה סיור לאורך הגדר ואחר-כך יוצא לבצע מעצרים של חשודים בטרור בטובאס או בכפרים אחרים".
החטיבה גייסה נוער גבעות, אשר להם כדבריו יתרון מובהק: לוחמים שמכירים היטב את השטח, משלימים את הגששים לאורך נהר הירדן. רחפנים על כל סוגיהם וסנסורים מסייעים לאיתור תנועות חשודות.
ירדן ומצרים הן מדינות השלום. הסכמי השלום עם ההנהגות שלהם אינם מחלחלים מטה אל בני עמיהן. ההסתה האנטי-ישראלית גוברת והולכת ברחוב ובתקשורת הערביים. גם באיומים שמשמיע ה
מלך עבדאללה, גם בביקורת שמשמיע הנשיא א-סיסי, וכמובן בהפגנות המוניות, במיוחד ברבת עמון נגד ישראל והשלום עימה. למרות זאת, למלך אינטרס ברור לשמר את הסכם השלום. ירדן מקבלת מאיתנו כמויות עצומות של מים שהיא צמאה להם. לה ולנו יש אינטרס ביטחוני משותף, שמשאיר בינתיים את הגבול שקט, יחסית. בחטיבה אפילו מדגישים, כי הירדנים "ידידותיים מאוד".
עם זאת, כבר חזינו בעבר בחייל ירדני "משוגע", שפתח באש על קבוצת נערים מבית-שמש שביקרו באי השלום בנהריים וקטל שבעה מהם.
למדנו בדרך הקשה ביותר, הכואבת ביותר, כי אל לנו להיות שאננים גם בגזרת הבקעה. בינתיים עיקר תשומת הלב ועיקר הפעילות נתונות לרצועת עזה ולדרום לבנון, כמו גם לסיכולים ברחבי יו"ש. בממלכת ירדן, שרוב אוכלוסייתה ממוצא פלשתיני, עלולים לצוץ המוני "משוגעים" מוסתים, שיקומו ויציתו אש גם מחזית זו.
בינתיים אנחנו בולעים את העלבונות שמטיח בנו "הוד מלכותו" ההאשמי, החושש באשר לכסאו יותר מאירן והפלשתינים מאשר מישראל, וסומכים יותר מכל על לוחמי חטיבה 417 - והיה כי תיפתח הרעה גם ממזרח.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
