מי אשם ב"נכבה השנייה"? גרסת הפרשן המצרי

"פתח וחמאס חזרו לוויכוחים הישנים שלהם שהיו לפני מלחמת רצח העם (כך הוא מכנה את "חרבות ברזל" בעזה) של המדינה הכובשת (=ישראל) נגד העם הפלשתיני. חילופי ההאשמות החלו בין שני הצדדים לאחר שתנועת חמאס, יחד עם הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית, פרסמו הודעה משותפת, לפיה הם מתנגדים להטיל על מוחמד מוסטפא להקים ממשלה פלשתינית חדשה (צעדו של אבו מאזן ברשות הפלשתינית). הפלגים (בעזה) סברו כי העדיפות הלאומית הגבוהה ביותר כעת היא התמודדות עם התוקפנות הציונית הברברית, מלחמת ההשמדה וההרעבה, תוך איום ההגירה, אשר ישראל מנהלת נגד רצועת עזה. בנוסף למלחמה, הפלשתינים ממשיכים להתמודד עם הפשעים של המתנחלים בגדה המערבית, בירושלים הכבושה ובמסגד אל-אקצה.

בהצהרתם של הפלגים, הם האשימו את הרשות הפלשתינית בקבלת החלטות עצמאיות ובהתעסקות בצעדים פורמליים, כמו הקמת ממשלה חדשה וזאת ללא הסכמה לאומית רחבה. חמאס ראה בכך דבר שיעמיק את הפילוג הפנים-פלשתיני וירחיב את הפער בין הנהגת הרשות הפלשתינית לבין דעת הקהל.

באשר לחמאס, יש לציין כי הוא לא חישב כראוי את הסכנה הטמונה במבצע צבאי (כך הוא מכנה את הרצח, השוד והאונס של אזרחים בעוטף עזה) בסדר גודל כזה של ה-7 באוקטובר. לחמאס אין זרוע מדינית חזקה ומשפיעה המסוגלת לתקשר עם העולם. על כן, על חמאס לצפות ליוזמות של פלגים פלשתינים אחרים וגורמים בינלאומיים שימלאו את החלל הפוליטי הזה (רמז לקטר ומצרים).

באשר לתגובתו של ארגון פתח (ב-16 במרס) להצהרת חמאס ובעלי בריתו, הרי שהוא נכנס לסוגיה שלא היה צריך להיכנס אליה, כאשר שהאשים את חמאס בכיבוש ישראלי מחדש של ברצועת עזה ובנַכְּבַּה (=אסון) שהעם הפלשתיני חווה כעת. פתח הגיב להאשמת חמאס על כך שקיבל החלטה לבדו, בשאלה הבאה: 'האם חמאס התייעץ עם ההנהגה הפלשתינית או עם איזה פלג לאומי פלשתיני, כאשר קיבל את החלטתה לבצע את ההרפתקה של ה-7 באוקטובר, שהובילה לאסון נוראי ואכזרי יותר מאשר הנכבה של 1948?'

אין ספק, כי ההאשמות ההדדיות של פתח וחמאס בנכבה הן מתנה לישראל, שתטען כי רק היא מסוגלת לשלוט צבאית ומדינית ברצועה. ישראל היא האשמה בנכבה הנוכחית ולא חמאס. ישראל הכשילה את תהליך השלום של אוסלו באמצעות הכפלת מספר המתנחלים וההתנחלויות בגדה המערבית, באמצעות מעצרים ורצח של פעילי המחאה השקטה והאלימה כאחד ובאמצעות חיסול פתרון שני העמים. זאת מבלי להתעלם מטעויות שאכן עשו פתח וחמאס".
עד כאן דבריו של א-שובכי.

הדברים אינם מפתיעים כלל. עקבתי אחרי העיתונות הערבית מאז ה-7 בספטמבר. רוב אמצעי התקשורת הערביים נמנעים בעקביות מהטלת אחריות על חמאס למלחמה בעזה, להוציא מקרים ספורים, בד"כ פרשנים סעודיים. ואם בכל זאת נכתבת ביקורת על הצעד של חמאס, ניתן למצוא זאת בעיקר ברשת "אל-ערביה" הסעודית או ברשתות החברתיות בעולם הערבי. אך גם במקרים אלה, בד"כ לא מאשימים את חמאס על עצם הפשעים שביצע, אלא על העובדה שבמתקפתו העניק תירוץ לישראל להרוס את עזה. פרשנים בסעודיה אף האשימו את חמאס בהכשלת הנורמליזציה בין ישראל לממלכה, שלטענתם הייתה מובילה להקמתה של מדינה פלשתינית ללא שפיכות דמים.

נזכיר כי בראיון ב-19 באוקטובר הקשתה מגישת ערוץ אל-ערביה על ח'אלד משעל ושאלה אותו האם מתקפת ה-7 באוקטובר הייתה בגדר "הרפתקה מחושבת", מדוע לא התייעץ חמאס עם שאר הפלגים הפלשתינים וגם שאלה בזהירות מדוע ביצע הארגון "מעשים שיש המשווים אותם לפשעים של דאעש". משעל כמובן התחמק מתשובה, התנער מפשעי ארגונו ודיבר על ניצחון במערכה.

למרבה הצער, הטלת האשמה על המלחמה בעזה אך ורק על ישראל מחלחלת יותר ויותר גם לדעת הקהל באירופה ובארה"ב. רוב האהדה כלפי ישראל הורגשה כאשר היא הייתה הקורבן. כלומר, רק בימים הראשונים שאחרי ה-7 באוקטובר. כאשר עברה ישראל מהגנה להתקפה החל השינוי בדעת הקהל העולמית. אוהבים את היהודי צלוב...

ובכל זאת, העובדה שבסעודיה (וגם באמירויות) הופנתה ביקורת לא מעטה על חמאס, משאירה מקום לאופטימיות.