ביום שישי הושק ספרו האוטוביוגרפי של יעקב אחימאיר במועדון "צוותא" בתל אביב. קהל רב גדש את אולם 1, על שם "לולה". להלן ברכתו של אחיו באותו מעמד.
לפני כמה שנים נערך במקום זה, צוותא, אירוע מיוחד לכבודו של זאב ז'בוטינסקי הסופר והמשורר. האולם היה מלא מפה לפה. מבחינה מסוימת זו הייתה סנסציה. רבים תהו ושאלו: מה לז'בוטינסקי ולמועדון התרבות המתקדמת, המפ"מי? איך מלמלה אז באכזבה מסוימת לולה המיתולוגית? "האדום כבר אינו אדום, הוא הפך לוורוד". כך שמעתי אותה. אילו לולה הייתה עימנו היום, אולי הייתה אומרת: "אוי וויי, הוורוד הפך לכחול"...
מי היה מאמין שמעל בימה זו יופיעו בצוותא שלושת ילדיו של ד"ר אב"א אחימאיר, היריב המר לקומוניזם ולסוציאליזם, כדי לברך כאן בהשקת ספרו האוטוביוגרפי של בנו יעקב? אולי דוקא אירוע זה, במקום זה, בעת קשה זו - מצוותא הנהדרת, עם הפתיחות שלה, תצא הקריאה לאחדותנו, בלי לטשטש את העמדות השונות, כיאה לדמוקרטיה אמיתית.
שלושתנו, שלושת ילדיו של אבא, ירשנו מאבינו את הדחף לכתיבה, לעיתונאות, לספרים, עם כבוד עצום למילה המודפסת. אבינו - כפי שגם תקראו בספר הנהדר של יעקב - היה אינטלקטואל משכמו ומעלה: סופר, הוגה, פובליציסט, פילוסוף וגם בעל דעות פוליטיות-לאומיות-ציוניות חדות - אשר שמו מזוהה עם פרשיות מתקופת היישוב, כמי שביקר בחריפות את השמאל והותקף על ידו באופן קשה.
גם היום, כשאני מציג את עצמי, או כשאומרים לי שאני "מזכיר מישהו" - הכוונה היא ליעקב. "אה, אתה אחיו של יעקב?" ופחות - "אה, אתה בנו של אב"א אחימאיר"... וכמעט לא - טוב, לא חשוב... כי ליעקב כאחד מהשמות המיתולוגיים של ראשוני הטלוויזיה, כמגיש חדשות בערוץ 1, ככתבנו בוושינגטון, כמראיינם של גדולי האומה, כסקופר - רבים המתגעגעים. מתגעגעים להופעתו הנינוחה, המכבדת את המרואיין והצופה, שאינה מונעת ממנו "לסחוט" מבן-שיחו תובנות מעניינות, אולי מידע בלעדי, מבלי שיקטע את תשובותיו.
יעקב תמיד ראה עצמו כמעין שליח, כמשרת הציבור. הוא מראיין-מאזין, ולא מראיין שהשאלה שלו, שהנוכחות שלו, חשובות יותר מהתשובה של האורח. דבר שמתבלט - ולרעה - בימים אלה, ביומני ותוכניות החדשות למיניהן. השאלות ארוכות ומייגעות, המראיין או המגיש, המגישה, כמעט אינם מסתירים את דעתם המוטית. קל היום לדעת איזה ערוץ מוטה לאיזה כיוון, וכך גם עיתונים ואתרים.
יעקב הוא עיתונאי אשר לא היו לו שאיפות אחרות מלבד תקשורת, עיתונאות, יצירת סיפור, הגשה, הבאת חדשה, כתיבה והבאת מידע על נושאים מנושאים שונים. אמר לי פוליטיקאי בכיר אחד, מהדור הישן: "אין עוד מראיינים ומגישים כמו יעקב. מתגעגעים אליו". תקראו את הערך עליו בוויקיפדיה - רק עיתונאות, החל מ"חרות לנוער" ועד "כאן", כלומר תאגיד "כאן" וסגירת רשות השידור הממלכתית, שהוא היה מראשוניה ומבולטיה - בבית ברוממה שהיה ביתו השני כשלא היה בשליחות בחו"ל. אבל גם אם לא המשיך עד "כאן", במרכאות, הוא ממשיך בכתיבה פעילה, קודם בישראל היום ועכשיו ב"מחלקה ראשונה", וכמובן בטוויטר ובפייסבוק...
והנה, בין לבין הוא זיכה אותנו בספרו האוטוביוגרפי, אשר כמי שמכיר אותו שמונים שנה, אינו מקיף את כל קורותיו, שחלקן היו משותפות גם לי. ספר אישי מאוד אבל גם ציבורי מאוד, משמעותי מאוד - ומעל לכל: עשיית חשבון עם המעלילים על אבינו, המחרימים אותו, המסלפים של דמותו. בבחינת: אני מאשים! יעקב מדבר בספרו בשם האב - אני מאשים את כל אלה שפגעו בו, העלילו עליו, שלא העריכו אותו, או בשפתו של יעקב - החמיצו אותו.
הספר של יעקב ובמיוחד הספר עב הכרס - יומן המשפט והסוהר של אב"א אחימאיר, שיצא לאור אשתקד - מציגים דמות שונה מן ה"מקובל" של אבינו: סופר והומניסט, אוהב ארץ-ישראל - כן, השלמה! - ובו בזמן מתגעגע למולדתו הפיסית, ביילורוסיה, אוהב עמו ולוחם למענו. איש שחזה את הנולד בכמה וכמה תחומים - שהתגשמו אחרי פטירתו ב-1962 - בנפילת הקומוניזם בבריה"מ, בעלייה ההמונית מרוסיה ובשחרור חבלי המולדת. לא קל להיות בנו של אבא שכזה, אבל זוהי גם גאווה גדולה. אשרינו שזכינו.
גם אני הקטן עיתונאי, איש תקשורת, התקשורת המודפסת, אבל הלכתי גם בנתיבים אחרים, פוליטיים, ומצאתי את עצמי לא פעם בצד השני של המתרס - כלומר, מול יעקב. זה היה במאה הקודמת, ואם תרצו באלף הקודם: או אז לא פעם קיבלתי את פניו ואת צוות "מבט" בלשכת ראש הממשלה, כאשר כתבו המדיני של ערוץ 1 והצוות שעימו באו לראיין את יצחק שמיר. לא הוא, אחי, ולא מעריב - שמן המערכת שלו עברתי אל מערכת השלטון - זכו באותה תקופה לעדיפות כלשהי בלשכת ראש הממשלה. אולי אפילו להפך. ופעם, ב-1986, כפי שיעקב כותב, אף מנעו שמעון פרס ויצחק נבון את מינויו של יעקב לעורך "מבט", מהדורת החדשות הטלוויזיונית היחידה אז. טענתם היתה, שיעקב מנוע מלמלא את התפקיד, משום שאחיו יוסי - כך תירצו זאת - הוא יועצו של ראש הממשלה שמיר.
אני כבר הייתי במובן מסוים איש פוליטי - אבל יעקב? עשה עבודתו שליחותו בלי משוא פנים, בלי שהצופה חש בהטיה פוליטית. אבל מה לעשות? - שם משפחתו הוא: אחימאיר. אז יעקב, זו ההזדמנות להתנצל לפניך ולומר כי אני באמת לא אשם בכך שלא מונית אז להיות עורך "מבט", אבל למיטב זיכרוני, נשמת לרווחה, כי לא באמת רצית להיות מנהל... ואגב, הייתה לכך תוצאת לוואי: אורה הודיעה שהיא מתנתקת ממפלגת העבודה...
אני שמח שהארכיון שהקמתי ב"בית אבא" בביתנו, ביתו האחרון של אבא ברמת-גן - בית ההורים שלנו, שאני גר בו מזה 70 שנה, ואיתי נעמי רק 50 שנה - סייע לך יעקב, לקרוא, להיזכר ולכתוב. והזוכים הם קוראי ספרך, שמי שמכיר אותך, מעריצים אותך - ורבים מאלה יושבים כאן באולם - כמעט אינם מופתעים מכנותך, מיושרך, מצניעותך, ומאהבת ההורים וכל המשפחה. קראתי את הספר בנשימה עצורה, הכתיבה שוטפת ומרתקת, כל מי שיקרא ייהנה, ודומני שגם יזדהה. לי עצמי כבר יש הצעה לשם הספר הבא שלך: "מכאן ואילך יעקב אחימאיר"... תודה רבה אחי היקר.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
