בצוותא

אכסניה בלב תל אביב שבה משתרכת לה ההיסטוריה - אלה שעשו אותה ואלה שמספרים עליה

לעם היהודי היסטוריה ארוכה. גם למדינת היהודים, לה עצמה ובדרך אליה. אנו כבר בגיל מאה וחמישים שנה. אומנם יחסית להיסטוריה של העם זאת תקופה קצרה, אבל במהותה היא עמוסה באירועים שטלטלו את העולם ואת העם היהודי. ואף על-פי כן לא למדנו אותה וממנה, וסבתא היסטוריה מענישה אותנו על כך בימים קשים אלה. ההיסטוריה מצאה לה בין היתר אכסניה במועדון צוותא בתל אביב.

מועדון צוותא בתל אביב הוא מהמרכזים הוותיקים לאירועי תרבות ואמנות. הוא הוקם בשנת 1946 כ"מרכז לתרבות מתקדמת" על-ידי תנועת "השומר הצעיר" כזרוע אמנותית לביטוי ערכי התנועה. המשורר אברהם שלונסקי היה הוגה הרעיון וממייסדיו ופעיליו המרכזיים של "צוותא" ואף העניק למועדון את שמו. המרכז משמש במה להופעות תיאטרון, מוזיקה ובידור. ובימים שישי יש בו תוכנית "קבלת שבת" שמארחת אנשים בולטים בתחומי חברה, חינוך, תרבות, אמנות, תקשורת, מדע ומוזיקה. לרוב האירוע הוא הצדעה לאדם בעל הישגים שהגיע לגיל מסוים - כמו גיל שמונים, או לציון הישג מסוים או הוצאת ספר של אדם שמזוהה בתחום מסוים ושבו הוא העלה תרומה גדולה וזכה לפרס או לציון של כבוד.

ביום ששי האחרון התארח בתוכנית יעקב אחימאיר עם צאת ספרו הביוגראפי "עד כאן - יעקב אחימאיר - חיי בצלו של אב"א" (אבא, הוא אביו של יעקב -אבא אחימאיר-צ.ג).

יעקב, ידיד אישי ועמית בטלוויזיה הישראלית, הוא חתן פרס ישראל לתקשורת ומאחוריו היסטוריה ארוכה כאיש תקשורת בתפקידים שונים. הוא סקר אירועים חשובים בעולם ודובב אישים ומנהיגים מכל צבעי הקשת הפוליטית, חברתית, תרבותית. בתור שכזה הוא רשם בדרכו שלו דפי היסטוריה תוך מאמץ שבתפקיד שהוא ממלא להימנע מלהיות מזוהה עם יריבים, אג'נדות או נראטיבים לעומתיים. בתפקיד האחרון שלו בטלוויזיה הוא היה מזוהה עם המשדר השבועי המעולה "רואים עולם".

היכרות אישית

לגבָּי - האירוע היה משהו ומישהו, נכון יותר מי שהם, שאני מלווה במשך עשרות שנים. כמובן שהיו שם כל המי ומי מבין מקימיי הטלוויזיה הישראלית ומעצביה בשעתה היפה. והייתה לה שעה כזאת.

אבל מבחינתי היה כאן עוד ממד. הנה למשל מנחה האירוע היה אבישי, הבן של אורה ויעקב אחימאיר. הרי אבישי ואחותו ענת הם חלק מן ההיסטוריה של משפחתי ושלי. שכן אני הוא שהבאתי את משפחת אחימאיר לביתנו ברח' בוסתנאי 9 בקטמון הישנה והטובה בירושלים. ואלה היו ילדים שהלכו לבית הספר בשכונה עם הילדים שלי. והנה אבישי גבר נאה באמצע שנות החמישים. לא להאמין. ויוסי האח, עיתונאי ותיק שאותו הכרתי כשהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר. שלא לדבר על אורה הרעייה, שותפתי בטיפוח הבית והגינה היפה בחזית - הסופרת, הבת אדם במלוא משמעות המילה, האישה החברתית שמקרינה חוכמה ומאירה פנים.

אורה שימשה נספחת לארגוני נשים בשגרירות ישראל בוושינגטון והפכה את "מכון ירושלים לחקר ישראל", אותו ניהלה, למוסד אקדמי מקצועי פורח. חתיכת היסטוריה. או האחות הבכורה זאבה אחימאיר-זבידוב, שאותה אני לא מכיר אישית אבל מכיר את עברה כקיבוצניקית פעילה, רבת מיזמים ותושייה, מחנכת רב תחומית, מקדמת שוויונות ודוגלת בהקמת מדינה פלשתינית. שמה זאבה הוא על שם זאב ז'בוטינסקי. שכן אביה, אב"א - עיתונאי, פרשן פוליטי, היסטוריון ופילוסוף - היה ממנהיגיה הרוחניים של המפלגה הרוויזיוניסטית - של זאב ז'בוטינסקי, לימים גח"ל "הליכוד" של פעם. לא של היום.

אלה לא היו מושא האירוע אבל לדידי הם הוסיפו לו נדבך היסטורי חשוב של המדינה שלנו, החברה שלנו, הדברים שקושרים את המשותף שלנו חרף חילוקי דעות והאחווה והסולידריות שהיו החומר והלבנים בעזרתם הוקמה המדינה שלנו . ואתה מתבנון בקהל שבא למקום, מבוגר או קשיש, כפוף מעומס שנות עשייה ויצירה, מתהלך לאיטו לבל ימעד בשורות המעברים הצרים בין הכסאות של "צוותא".הם - הוותיקים האלה בדרך שלהם, בתחומים שלהם, באורחות החיים, בהשקפת עולמם שלהם, סייעו למדינה למה שהייתה, פיזית וערכית, לפני שסטתה מן הדרך הישר בדרך להתדרדרות.

והנה לרגע קט הגלריה הזאת של בוניי המדינה שלנו יושבת בצוותא, באיזה "קומזיץ" קטן סביב מדורת השבט. שמחה ועצב.