הבריחה לארץ וממנה

ההיסטוריון יהודה באואר בספרו "הבריחה" - 1970- תיאר את הנדידה המאורגנת הבלתי לגאלית של המוני פליטים יהודיים ממזרח אירופה בשלהי מלחמת העולם השנייה בדרכם לארץ ישראל. הנושא מוצא ביטוי כחלק מכמה סרטי תעודה על שורדי השואה. אך הדוקו דרמה בהפקת עמותת "עופות החול" בשעתה, הייתה נאמנה למשימתה להביא לידיעת הנוער את פועלם של שורדי השואה בשפה שקרובה לליבם, והפיקה סרט מיוחד.

השתתפו בו שמונה נערים ונערות ישראלים, מכל הקשת החברתית, תרבותית ודתית, שיצאו למסע בעקבות תנועת "הבריחה". זאת הקיפה מאות אלפי ניצולי שואה במסע לארץ ישראל ממזרח אירופה החל משנת 1944 וכלה ב-1948 וכן למרכז היבשת ובעיקר לדרומה -איטליה. מבצע הבריחה כלל הצלה של הפרטיזנים מבין שורדי השואה, דרכי מילוט, זיוף מסמכים, תשלומי שוחד ומסעות לאורך מאות קילומטרים ביניהם נתיבים מסוכנים, נהרות שוצפים וטיפוס בהרים בצעדה שאין לה תקדים בהיסטוריה. כל זאת כדי להגיע ל"חוף מבטחים" בארץ ישראל.

והארץ בעת ההיא הייתה ארץ מוכת טרור ערבי, ותחת שלטון בריטי שהתנכל לעלייה. עתידה של הארץ היה תלוי על בלימה. ובכול זאת באו. אלמלא הם מי יודע מה היה גורל המדינה כאשר זאת הותקפה על-ידי צבאות ערב לאחר ההכרזה על עצמאותה.

מאז ראשית הבריחה עברו שמונים שנה ודן טיליצקי, בהנחה שהוא מכיר את תולדות העם והמדינה, משתף אותנו במאמר בהארץ - 28.8.2024 בתחושה הקשה שלו לגבי עתיד אותה מדינה, בשעה שרבים כמוהו שמו את נפשם בכפם וחלקם מסרו את חייהם בהגנה עליה, ואילו עכשיו המדינה בוגדת בהם ובערכיהם. הוא מצר על כך שלנוכח שלטון ומנהיגים שמוכנים להקריב את חייהם של רבים בשל עריצותם, שגיוניותיהם ומחדליהם חסרה הנהגה שתפעל ברוח של חזון ושל שלום וביטחון שראוי להקריב למענם את חיינו.

וככה הוא מסכם את המאמר: "אם סמכות ראש ממשלה אינה נושאת בחובה אחריות לביטחון הפיזי שלנו, בשביל מה לנו ראש ממשלה? במצב עניינים כזה, שבו רוב הציבור מגלה אדישות, כדי להביא לשידוד מערכות בהנהגה המעבר לחו"ל אינו רק מתבקש - הוא כורח קיומי והמסקנה הבוגרת והאחראית שנשמעת מפיהם של ישראלים רבים מאי פעם היא שאזרחות ישראלית פשוט אינה ערובה מספקת לחיים בביטחון במדינה חופשית ולכן אני עובר לברלין, ואין בי שמץ של בושה."

כאן יש לי שתי הערות. אחת לעיתון הארץ והשנייה לדן טיליצקי. אשר לראשונה - העיתונות על כל ענפיה פרסמה רבות על תופעת היציאה מן הארץ בין אם זה נקרא "רילוקיישן" ובין אם זה נקרא הגירה. הארץ מרבה בכך. לכן גם מבחינה עיתונאית אין כאן חידוש. יתרה מזאת. בכול הקשור לעיתון הארץ, שאני מנוי עליו יותר מיובל שנים, ולדעתי הוא עדיין הטוב בעיתונות הכתובה, יש לי בעיה איתו. לא מכבר אמר לי ידיד שהוא שינה את המנוי של הארץ מהגיליון המודפס, למהדורה הווירטואלית בכל ימות השבוע ולמודפסת בסוף השבוע. שאלתי אם הסיבה היא כספית והוא השיב לי שלא. הסיבה היא שבעיתון המודפס הוא קורא כמעט את הכל וזה גורם לו לדיכאון ואילו במהדורה המקוונת הוא מסנן. הוא צודק.

יש בעיתון, בעיקר ביומון ובדה מרקר, חומרים שמביאים עליך מרה שחורה. מה שכתוב הוא נכון וכל יום מתווסף עוד גילוי של שלטון חשוך שמוליך לתהום. אבל במציאות שלנו כשאנו מהלכים בחושך - רצוי גם להאיר אי-אלה שבילים שיש בהם קרן אור ויש כאלה. זאת בשעה שהשלטון הזדוני רוצה שנעמוד מנגד. הוא רוצה ייאוש ואני רוצה תקווה. לכן לא האיכות בעיתון מבחינתי עומדת על הפרק אלא הכמות. וזהו לא עניין עיתונאי אלא מערכתי. במדור "דעות" היכן שהרשימה התפרסמה יש ומאמרים שמתקבלים ויש שהם מסורבים. שיקולי עריכה.

אשר לדן טיליצקי, כל מה שהוא כותב הוא נכון ואמיתי ומשקף בצורה נאמנה את המציאות שמאות אלפים מכירים אותה ומזדהים עם הנאמר, אך לא לכולם יש היכולת או האפשרות לתת לכך ביטוי נוקב כמו דן. אך,כאמור, זה ידוע ונכתב ושודר ואין בכך חידוש. לאמור זה לא איזה וידוי פומבי. דן רצה פרסום והוא קיבל אותו והארץ שנושא ההגירה הוא מזמן נושא אקטואלי עבורו, ביקש ככול הנראה לרענן אותו והוא עשה זאת גם בפרסום הרשימה וגם במכתבים הרבים למערכת העיתון שרובם ביקרו את עמדתו של טיליצקי.

מה שנותר הוא מתן פומבי להחלטה של דן טוליצקי להגר מכאן לברלין. איני רואה בכך שום אומץ אלא אין לי ביטוי אחר מאשר תבוסתנות. במילים אחרות לא עצם עזיבתו את הארץ, עם כל הכאב שבדבר, היא שמוסיפה לי מועקה אלא גאוותו על כך והפומביות שהוא נותן לה. שכן המערכה שבה אנו נתונים בה היא קשה יותר מאשר מערכה צבאית שבה אתה מצוייד בכלי המלחמה ובכול האמצעים כדי לנהל אותה כהלכה ולהביא לתבוסת האויב.

זאת היא חזית שכול כולה מסירות, התמדה ונחישות לשים קץ לרוע ולרשע ולמגמות של עריצות בשם רוב דחוק. זאת היא מערכה של האדם, האזרח הבודד, קבוצת בני אדם והקהילה. לכן כל אדם בר דעת ובעל הכרה דמוקרטית אמיתית נשאר כאן כדי לתת כתף למיגור שלטון הרשע ולפעול למען עתיד טוב יותר לנו ולילדינו. לשמחתי הרוב עדיין נמנה עם המחנה הזה שמנוי וגמור איתו להאבק כדי לנצח. כל מי שנוטש את המערכה, כשזאת הסיבה, הוא שותף לבריחה פחדנית.