1. זעם: האפשרות הזו אולי מתבקשת, אך היא לא תועיל. אין זה חדש שבישראל לא ייבחר רב ציוני, משרת, מודרני או מתקשר. הרבנות הפכה לעניין של פוליטיקה עלובה, של "תן וקח" בין פוליטיקאים. כל מה שנשאר הוא תחושת זעם על כך שכבודם של הרבנים והפוליטיקאים התפוגג, ושהיושרה נעלמה.
2. אדישות: עבור רוב הישראלים, ההחלטה מי יהיה הרב הראשי דומה לשאלה איזה צמח ישתול גנן בכניסה למשרד ממשלתי. יבחרו בקיסוס? שיהיה קיסוס. בחרו בויסטריה? שתהיה ויסטריה. המשרה הזאת אינה רלוונטית לחיי היומיום שלכם, והצורך להשקות את הצמח אינו שלכם. אין צורך לייחס לכך יותר מדי חשיבות.
3. שביעות רצון: אולי זו התגובה המפתה ביותר. הרי מוסד הרבנות הראשית, כפי שהוא היום, הוא מוסד מקולקל ומיותר. ייתכן שזה דווקא טוב שהרבנים הנבחרים אינם דמויות מרשימות במיוחד, כך שהרבנות תהפוך לרלוונטית פחות ופחות בעיני הציבור. במציאות, אפשר להתעלם ממנה לחלוטין.
יש גם דרך אחרת
מי שבוחר להתעלם מהרבנות הראשית ימצא שזו משימה די פשוטה. אין הכרח להינשא דרך הרבנות, להיקבר דרכה או להקשיב לה. גם בכשרות - אם טעים לכם מוצר שמפוקח על-ידי הרבנות, הכל טוב. אבל אם אתם מעדיפים מוצר אחר, אין סיבה לוותר עליו רק כי אין לו חותמת של הרבנות. הרישוי והאישור של הרבנות הם בחירה בלבד. מדינת ישראל מאפשרת לכל אחד להחליט מה טוב בשבילו.
ולבסוף, יש גם מי שיהיו מרוצים מהבחירה. להם נברך על נצחונם, בלי הצעות ובלי עצות.
תפוס כינוי יחודי
