אתם באמת רוצים אותם כאן? 5 הערות על נתוני ההגירה מישראל

לא קל לחשב כמה ישראלים עוזבים את ישראל. זה לא היה קל בעבר, ולא נהיה קל יותר בהווה. קשה לחשב, וקשה לדעת אם השינויים נובעים משינוי בשיטות החישוב או משינוי במציאות עצמה. את כל זה צריך לומר, ואת כל זה צריך לקחת בחשבון כאשר מביטים בנתוני הלמ"ס שפורסמו, ושאמורים לעשות סדר במידה מסוימת בשיעור העוזבים והחוזרים.

שיטת הבדיקה והחישוב שונתה (כאן תוכלו לראות הסבר קצר על מהות השינוי), וגם המספרים השתנו בהתאם. בבדיקה לאחור התברר שבעשור האחרון עזבו את ישראל יותר ישראלים מכפי שחשבנו בעבר, וגם מספר השבים לישראל גבוה יותר ממה שהיה ידוע. גם נתוני ההווה מצביעים על קפיצה משמעותית - עלייה של 46% בשיעור העוזבים בשנה האחרונה. ניתן להניח שהקפיצה נובעת מהמציאות המתוחה שכולנו חווים. אך גם לאחר שינוי השיטות, יש סיבה לחשוד שעדיין איננו יודעים בדיוק כמה עוזבים.

כל הנתונים שפורסמו לא קשורים ישירות למלחמה הנוכחית - הם מתייחסים לתקופה שלפניה. עם זאת, הלמ"ס מספקת נתונים חדשים שמצביעים על כך שהמגמה נמשכת ואולי אף מחמירה בתקופת המלחמה. מה שקרה לפני כן, ייתכן - אם כי קשה להוכיח זאת - שהייתה לו זיקה לרפורמה המשפטית. ייתכן שבחלק מהמקרים יש קשר בין ההגירה לאירועים הללו, ובחלקם לא.

מי שעוזבים הם בעיקר צעירים ומשכילים, וזהו סימן מדאיג. המשמעות היא שישראל מאבדת אוכלוסייה יצרנית. מצד שני, רוב העוזבים אינם ילידי הארץ אלא מהגרים לשעבר, שמטבעם נוטים להגר שוב. פעמים רבות, הגירה ראשונה היא תחנת ביניים, ולעיתים היא נובעת מהתחושה שהמדינה שאליה הגיעו אינה מתאימה להם. כך או כך, ההשלכות ברורות - ישראל מאבדת אוכלוסייה חשובה ויצרנית.

קשה לדעת אם לישראל יש אפשרות למנוע את התגברות ההגירה בשנים הקרובות. אחרי מלחמת יום הכיפורים נרשמה הגירה משמעותית. המלחמה הנוכחית היא ארוכה וקשה יותר, ויש תחושת חוסר ביטחון ופסימיות בקרב רבים. בישראל ישנם תושבים רבים המחזיקים בדרכונים זרים, וחלקם שוקלים לעזוב.

בסקר שנערך לאחרונה, כרבע מהתושבים הסכימו לאמירה ש"אם הייתה לי אפשרות מעשית להגר לחו"ל, הייתי עושה זאת". כמחצית מהחילונים לא בטוחים שלילדיהם כדאי להישאר בישראל. מגמה זו מאותתת על כיוון ברור - גם אם המדינה לא תוכל למנוע את המגמה, היא יכולה לנסות למתן אותה.

אפשר לזהות את הגורמים שמובילים ישראלים לעזוב, וקל גם להבין איך אפשר למתן את מגמת ההגירה. הקושי הוא בקביעת סדרי עדיפות.

לדוגמה, נניח שיתברר כי כל עיכוב נוסף במינוי נשיא לבית המשפט העליון מביא לעזיבה של עוד ישראלים. ייתכן שמינוי נשיא חדש יוכל למנוע את עזיבתם של חלקם. כעת, יש להחליט: האם להתעקש על עקרונות, גם במחיר של אובדן ישראלים? האם יש מקום לדחות את המינוי?

ההחלטות הללו אינן פשוטות, ולעיתים הנזק שנגרם מהתעקשות על נושאים מסוימים גדול יותר מהתועלת. כמובן, יהיו גם מקרים שבהם יש הכרח להתעקש על סוגיות מהותיות, גם במחיר עזיבה.

ישנה גישה של "שילכו". כלומר, גישתם של מי שחשים בוז כלפי העוזבים או מי שחושבים שזה לגיטימי שמי שלא מרוצה ימצא את דרכו החוצה. אך זוהי גישה שמזיקה למדינת ישראל.

נתוני הלמ"ס מראים שהעוזבים הם בעיקר צעירים ומשכילים - אנשים שישראל תלויה בהם. הם משלמים מיסים, מחזיקים במשרות חיוניות, ונושאים בנטל הכלכלי. אם מדובר במהנדסים, רופאות או מתכנתים ברמה גבוהה, ישראל מפסידה כתוצאה מעזיבתם. לומר "שילכו" מתוך כעס או אדישות, זה מעשה לא חכם, ובעיקר - לא פטריוטי.