היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר נוסף מאת המשוררת מיכל סבר, שמתכתב עם שיר ילדים ידוע. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי
אפשר לקרוא באתר ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.
לא מזמן פגשתי לראשונה בשיריה של מיכל סבר, וכבר אני שב אליהם. מיכל סבר, ילידת 1997, כותבת שירה וסיפורים קצרים. בקרוב היא תסיים את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא גם אוצרת עצמאית ואחת משתי העורכות של כתב העת 'קמה', שהוא "מיזם רב-תחומי המוקדש ליצירה נשית, עכשווית ומקומית, אשר נולד מתוך הצורך שלנו אחת בשניה, להתפתח יחד ולכונן שיתופי פעולה בסביבה נשית עשירה ומתחדשת. זהו מרחב הקורא לסולידריות בין יוצרות, ולחגיגה של הכח הנשי בארץ."
.
גם השיר 'מי שמביט' פורסם בעיתון 77, יוני-יולי 2022. השיר מתכתב עם שירו של יונתן גפן,
'מי שמביט בי מאחור', מתוך 'הכבש השישה-עשר'. כשילד קטן מכסה את עיניו בידיו הוא בטוח שאי אפשר לראות אותו. בשירו של יונתן גפן הילד בוגר יותר, והפעם הוא בטוח ש"מִי שֶׁמַּבִּיט בִּי מֵאָחוֹר לֹא יוֹדעַ מִי אֲנִי".
לעומת יונתן גפן, שבוחן את שאלת הזהות העצמית של הילד מול העולם החיצוני, הזר, העוטף אותו, מיכל סבר מאמצת את השאלה של גפן כדי לבחון באמצעותה את הזהות העצמית במרחב האינטימי שבין איש לאשה.
מי שמביט במשוררת מאחור אינו איש זר ברחוב, אלא "אֲהוּבִי מַבִּיט מֵאָחוֹר". האהבה היא 'המקום הבטוח' האולטימטיבי, והיא מבוססת על היכרות אינטימית וקרובה יותר מכל קשר אחר. ובכל זאת, כשאהובה של המשוררת מביט בה מאחור, הוא "לֹא יוֹדֵעַ וְלֹא יוֹדֵעַ". (הקורא משלים בדמיונו את מה שהוא מכיר משירו של יונתן גפן, שהמשוררת משמיטה: "לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי"). נדמה לי שהיא חוזרת פעמים על הצירוף "לֹא יוֹדֵעַ" כדי להדגיש את התסכול.
אבל התסכול גדול אפילו יותר, משום שהאהוב "לֹא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ שְׁאֵלוֹת שֶׁשּׁוֹאֲלִים מִלְפָנִים". באהבה, מציעה המשוררת, כל אחד צריך לשאול את עצמו את השאלות. ומה שואל מי שמביט מלפנים? כך הציע יונתן גפן:
יֶלֶד, שֶׁל מִי אַתָּה,
מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה,
לָמָּה אַתָּה לֹא בַּגַּן
מָתַי תִּסְתַּפֵּר כְּבָר?
יונתן גפן מציע תבנית פשוטה, הדדית, של קשר, שאומרת: מי שלא רואה אותי, גם אני לא רוצה לראות אותו: "מִי שֶׁמַּבִּיט בִּי מֵאָחוֹר עוֹבֵר בְּשֶׁקֶט לִידֵי. אֲנִי לֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ וְהוּא לֹא רוֹאֶה אוֹתִי".
אבל מיכל סבר לא רוצה לוותר. היא מחליפה תפקידים, מתבוננת באהובה מלפנים ושואלת: "אָהוּב, שֶׁל מִי אַתָּה, מָה אָתָּה עוֹשֶׂה פֹּה, לָמָּה אַתָּה לֹא כָּאן, מָתַי תִּסְתַּפֵּר כְּבָר". אלו בדיוק אותן השאלות, אבל הן שונות לגמרי בהקשר הזה, משום שהיא שואלת את אהובה את השאלות שהוא צריך לשאול את עצמו, כדי להיות מוכן לקשר הזוגי.
מה שנראה כשיר היתולי, וריאציה על שיר ילדים, הוא שיר בוגר שמטיל בספק את האמונה התמימה בכוחה של האהבה. נדמה לי, שהמשוררת בוחנת את הרעיון שמי שאינו מתבונן אל תוך עצמו ויודע מי הוא, אינו בשל לקשר אינטימי ולקשר של אהבה. ואולי היא מציעה תנאי בוגר עוד יותר לאהבה, כשהיא מסיימת את השיר במלים "וַאֲנִי הִבַּטְתִּי כָּל כָּךְ". האהבה היא ביטוי מקסימלי של אמפתיה, של היכולת לחוש ברגשותיו של הזולת, והיא מתבטאת בהקשבה, ולא פחות מכך בהתבוננות.
אני מאמין בעבודת האהבה, שהיא הקשבה והתבוננות יומיומית, שיוצרת את ההיכרות והידיעה ההדדית. במשך שנים רבות הקשבתי והתבוננתי במי שלא ידעה להקשיב ולהתבונן ולאהוב, או לחוש אמפתיה כלפי אחרים. עכשיו, בגיל שבעים, אני תוהה אם אפשר להתחיל מחדש.
