פעם זה היה אחרת. גם אחרת. כמו, למשל:
- הפרופסור ישעיהו לייבוביץ היה גאון. רב גאון. היה מאוס בהתבטאותו. הסכמתי עם רבות מדעותיו. חלקתי על לא מעט מהן. בכל פעם ששוחחנו דיבר עמי בגובה העיניים. לימים התברר לי כי עם כל אדם. פעם ראיתיו כך עם נער שפנה אליו ברחוב ליד לונדון מיניסטור בתל אביב והוא לא הבחין בי.
צמיחתו האקדמית מערוגת מדעי הטבע, אבל היה הרבה יותר מזה. לפני זמן מה נתקלתי בספרון מטעמו ("אמונתו של הרמב"ם"), שהוא אוסף הרצאות אשר הודפסו ב-2011, ועוסק במשמעות הדתית של הרמב"ם. מה לו עם זה?
הרמב"ם של לייבוביץ אינו נוהה אחרי הנטייה המחקרית האחרונה המפקפקת בשאלה אם האמין בקיום האלוהים. נכון, יש פילוסופיה ערבית וכמובן אריסטו, אך לייבוביץ מכיר אלוהים אחרים. הוא מביא תלי תלים של הוכחות בשפה לא קלה לקריאה ממנה אפשר להבין כי אלוהים קיים, אבל אנשי הקבלה טועים להאמין כי האדם במרכז הבריאה. לא לייבוביץ'.
בכלל, האמונה השלמה הייתה אצל משה רבנו ובמעשה העקדה של אברהם, אבל גם יהודים שאין להם יכולת להגיע לרמה כה מושלמת של אמונה יכולים ללמוד תורה שלא לשמה ולהתקדם עד כדי "לשמה". אלוהים (זה הרגע להציג לו שאלה) במה לייבוביץ' לא יכול היה להביע דעה שגם אם אינה מקובלת היא ראויה לדיון?
- "עורך הצללים" של אריאל הורוביץ הוא ספר שראוי לתיאור "מים שקטים חודרים עמוק". פרופסור כריזמטי, שגורם לרבים לנהות אחריו, והוא מנצלם ומשליכם רק כדי לקדם את הקריירה האקדמית והציבורית שלו, הוא סיפור המעשה. תחילה בחן, והסוף בזעם. הוא כובש את האקדמיה. חותר תחת מוריו. מבזה אותם. נוקט בחיוך של דבש בשיטות של גנגסטר אפילו כנגד מקדמו בחיים אשר מעד במעשה פרוטקציה. מסלק מנחה בטלוויזיה שנהג בו הכנסת אורחים כדי להתיישב במקומו. גם את מורו. ספריו לוקים בגניבה אקדמית משל האחרים, אבל תמיד במידת הזהירות המאפשרת לו לחמוק מעונש. הוא שר בממשלה. לא ברור מדוע פרש. מי שעוקב אחריו ומוצא גם אצלו מה שיכול לחסל את הקריירה שלו מגיע למסקנה שאינו רוצה לעסוק בסחי. לנתניהו כדאי לקרוא בעיון.
- בכתב העת המעולה שכבר הזכרתי "אלפיים ועוד" בעריכת ניצה דרורי-פרמן פורסם מאמר מחקרי מאת ד"ר הונידה ע'אנם שנקרא "הליכה על קו דק - המפלגה הקומוניסטית בישראל..." זו היסטוריה מרתקת. הקומוניסטים תמכו בתביעות האנטי-ציוניות של ערביי הארץ לרבות הטרור. שיעור היהודים במפלגה הלך ופחת, אבל מעולם לא נגדע. כך זה נמשך בהנחיית רוסיה הסובייטית עד שב-1947 הפך אנדריי גרומיקו את הקערה על פיה. רוסיה נסוגה מעויינותה לציונות ותמכה בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, ואפילו
נתן אלתרמן הקדיש לו שיר.
הקומוניטטים היו מפלגה של וסאלים. רוסיה ציוותה, אז הם שינו כיוון. מאיר וילנר - העויין ביותר לציונות מבין יהודי המפלגה - כתב דברים שהתאמו לבטאון הרשמי של מפא"י.
הכל שוב התהפך כאשר רוסיה נואשה מישראל וחזרה ושינתה כיוון. גם הם. וסאלים. הנורא מכל היה ספר שכתב מנהיג ציוני נערץ ד"ר משה סנה, ממש על סף בזיון הבגידה. גם הוא הפך לקומוניסט.
בכל זאת חלק מהיהודים לא יכלו לסבול את העבדות האדומה. ד"ר ע'אנם דילגה על פני הצעה ערבית שהמפלגה תודיע כי מבטלים את התמיכה בנאום גרומיקו. לא היה צורך בהחלטה, זה אירע באורח מעשי.
רוסיה שלחה נשק לאויבי ישראל והקומוניסטים הצדיקו. אומנם ב-1961 עשה סנה הסכם עם
שמעון פרס במשרד הביטחון שחיילים קומוניסטים יוכלו לשרת בצה"ל, אך לא חזרה בה מהעויינות לישראל. עד שיום אחד ירה ירדני והרג בקיבוץ יד חנה - היחיד שהזדהה כקומוניסטי - חייל ישראלי.
אפרים סנה - לימים רופא וקצין בכיר וסגן שר הביטחון ושר הבריאות - הסיע את אביו ווילנר ליד חנה. בדרך שמע את וילנר מנסה להצדיק את רצח החייל הישראלי (שהיה אגב קומוניסט). הוא סיפר על כך בספרו "חיי עם אבא".
משה סנה חזר בתשובה למקורו היהודי. המפלגה התפצלה. רק"ח, עתה במסגרת חדשה, נותרה מה שהייתה רוב השנים. וילנר וחבריו חיו כעבדים, וכך גם הלכו לעולמם.
