שפוטים ולא שופטים

כשאתה קורא ידיעה בעיתונים שבנימין נתניהו ניצל את עדותו הראשית כדי לנאום לבייס שלו והשופטים לא הפריעו לו, אתה מתחיל לחשוב, שוב, על מערכת המשפט, ועל מה שלכאורה קרה לשופטיה. משפטו של נתניהו הפך מזמן למבחן גבולות לא רק של מערכת המשפט אלא של הדמוקרטיה הישראלית. בעוד שהציבור ציפה להליך הוגן, עצמאי ובלתי תלוי, נראה כי בית המשפט המחוזי בירושלים, שדן בתיקי האלפים, הולך ונשחק תחת כובד השפעתו של הנאשם עצמו.

במקום לראות מערכת שיפוטית תקיפה וברורה, הציבור עד להתנהלות צבית, מגומגמת, הססנית, ולעיתים תמוהה. דחיות חוזרות ונשנות, הימנעות מהחלטות חדות, ולעיתים אף תחושה של חשש, כל אלו מציירות תמונה של שופטים שמתקשים לעמוד מול עוצמתו הפוליטית והציבורית של נתניהו.

לא מדובר עוד רק בשאלה האם הוא אשם או זכאי, אלא האם המדינה מסוגלת להבטיח משפט צודק לנאשם שהוא גם בעל כוח בלתי מוגבל, שאותו הוא מנצל בכל הזדמנות, לעיתים לכאורה תוך מעבר על הוראות, במערכת הפוליטית. במובן זה, נדמה כי השופטים, גם אם לא מתוך כוונה מודעת, הפכו לשפוטים, כלומר למי שמושפעים ונכנעים ללחצים הפוליטיים שהוא מגיש על מגש כסף לשפוטיו, כלומר שופטיו. זהו מצב חמור שמערער לכאורה את אמון הציבור בשלטון החוק.

משפט צדק אינו רק פונקציה של ראיות ועדים, אלא גם של עצמאות שיפוטית. כאשר זו נפגעת, ונראה שזה קורה פעם אחר פעם, גם ההכרעה, תהא אשר תהא, עלולה להיחשב כפסולה בעיני הציבור. דווקא משום כך, על כל אחד משופטי נתניהו לחזור ולהפגין אומץ, עצמאות וחתירה לאמת, גם מול מי ששלט בעבר (ואולי שוב בעתיד) ושולט גם היום, מבלי להציב לכאורה, שום גבול, לא חברתי ולא מוסרי, בגורלם האישי של שופטיו. נאשם-נמלט? כבר מזמן אמרנו שזו יישות שניתן להגדירה כלא אנושית. זוהי רק עוד הוכחה לכך.